ארז טפר ויעקב מיכלין משוחחים עם שר החנוך נפתלי בנט על ממצאי הסקר
יעקב: בתחילת השיחה סיפרת שהכל התחיל מתחושת תסכול מאוד חזקה שחווית בזמן היותך תלמיד והתחזקה בעקבות חוויית למידה בקורס באוניברסיטה. למעשה למדת מדעים – מקצוע שאתה מאוד אוהב – בשתי מסגרות לימודים: באוניברסיטה – שם הצלחת להגיע להישגים גבוהים, ואילו בבית הספר, שהיתה מסגרת פחות תובענית, הציונים שלך היו נמוכים יותר.
ארז: נכון. והייתי מאוד מתוסכל מכך. בהתחלה חשבתי שהפתרון הוא להקים פלטפורמה שתאפשר לבני נוער ללמוד ולהרחיב בנושאים שמעניינים אותם, אבל בהמשך הבנתי שהדרך לשיפור המערכת מורכבת יותר. צריך להכיר את כל חלקי המערכת ולצבור ניסיון לפני שיכולים להתחיל לחשוב איך לשפר אותה.
יעקב: ואז החלטת ליזום את פרויקט 121 שבו אתה וקבוצת בני נוער נוספים נכנסים לכיתות ומעבירים שיעורים שתכליתם הקניית מיומנויות של המאה ה 21 כמו חשיבה יצירתית, מיומנויות למידה ועבודת צוות במגוון דרכי למידה. מעניין שהשאלה ששר החינוך הפנה אליך: "האם אתם המורים?", מחדדת את הדילמה של התלמידים: האם לנסות להשפיע על המערכת שתתאים את עצמה למאה ה 21 או שעליהם להיכנס לכיתות בעצמם ולעשות הלכה למעשה הוראה אחרת?
ארז: אנחנו מנסים לעשות גם וגם. הפעילות שלנו בפרויקט מתפרשת על פני שלושה רבדים: אנחנו מלמדים במגוון דרכי הוראה כדי להיות רלוונטיים עבור כמה שיותר תלמידים בעלי סגנונות למידה שונים ולאתגר אותם להתמודד עם דרכים שפחות טבעיות להם; למידה הדדית של מורים ותלמידים במסגרתה המנטורים מהפרויקט יושבים ביחד עם המורים מבית הספר שלהם ועובדים ביחד איתם על מערכי שיעור. המורים עוזרים למנטורים להיות מורים טובים יותר בכיתות; השתלבות במנגנוני קבלת החלטות וקביעת מדיניות בבית הספר ובשאיפה גם במערכת הארצית.
יעקב: העיקרון השלישי מתחבר לנושא השיחה שלנו בביאנלה. לקראת הסלון חיברנו שאלון שאותו העברת בקרב 2,111 תלמידים בכיתות ז'-ט', ובו אפשר לראות שלבני נוער יש מוטיבציה גבוהה במיוחד להשפיע על מערכת החינוך ובפרט הם מעוניינים להשפיע על תכני לימוד, שיטות הוראה ורפורמות. זה מעניין כי לרוב אנחנו שומעים שתלמידים עסוקים בסוגיות קצת אחרות: לוקרים לספרי לימוד, מחירי הקפיטריה, תלבושת אחידה וטיפול במקרים שבהם יש הפרה של הזכויות שלהם.
ארז: נכון. אנחנו רואים שהתלמידים היו רוצים להשפיע בחינוך הטהור, ברמת התכנים, הערכים ודרך ההוראה. אני חושב שההתעסקות במחירי קפיטריה ותלבושת אחידה היא תופעת לוואי. שם אנחנו פורקים את הרצון להשפיע על בתי הספר, כי אלה נושאים יותר קלים לעיכול. הסקר מראה חד משמעית שכאשר נרגיש שהמערכת מוכנה לזה, כשייתנו לנו את ההזדמנות, ננצל אותה.
יעקב: לפני מספר שנים הייתי מעורב בסקר עירוני מאוד גדול שנעשה בקרב ילדים בגיל יסודי וחלק מהתוצאות הפתיעו אותנו. למשל, גילינו שילדים מאוד מוטרדים ממצבן של חיות הרחוב, מבקשים תחבורה ציבורית שמותאמת יותר עבורם או שהם היו רוצים שחלק מהימים בבית הספר יתחילו אחרת. ביחס ללמידה בבית הספר ראינו שהם רוצים גיוון, בחירה ויותר למידה באמצעות טכנולוגיה.
ארז: היינו רוצים שיטות הוראה מגוונות יותר. לא רק שיעור כמו שהוא מתנהל היום, אבל גם לא רק רצף של שיעורים דרך משחקים. אנחנו דור שצריך מגוון. משימות, משחקים, דיונים, עבודה אישית או בקבוצות קטנות, הרצאות. אחרת אנחנו משתעממים. היינו רוצים תכני לימוד שיהיו לנו יותר רלוונטיים, יכינו אותנו לחיים, יתנו לנו כלים להשיג את המטרות שלנו ולהתמודד עם העולם המודרני.
יעקב: במהלך הסלון דיברנו על הרבה קבוצות בעלי עניין שמנסות לקדם השפעה במערכת: הורים, עמותות וארגוני חברה אזרחית, משרדי ממשלה, קרנות פילנתרופיות ועוד. דיברת על כך שהתלמידים הם לא עוד קבוצה מהסוג הזה מכיוון שהם צרכני השירותים וההתייעצות איתם צריכה להיות כמו חברה עסקית שמתייעצת עם לקוחותיה לפני יציאה של מוצר חדש לשוק. אני חושב שמעבר לכך יש כאן גם עניין אזרחי שהוא לא פחות חשוב. השתתפות והשפעה הם המרכיבים שבמידה רבה מגדירים אזרחות דמוקרטית.
ארז: נכון. מעורבות של בני נוער בעיצוב המערכת זו לא רק שאלה של האם מועיל לשלב אותנו. זו גם שאלה דמוקרטית. החברה שלנו שולחת ילדים ובני נוער ללא אפשרות בחירה לשתים-עשרה שנים במערכת שאין להם יכולת להשפיע עליה מספיק.
יעקב: מהניסיון שלי זו תפיסה נכונה וחשובה אבל לא כל כך פשוטה ליישום. תלמידים יכולים להעלות הרבה צרכים חשובים ורעיונות מאוד טובים אבל בסופו של דבר גם דרגות החופש של אנשים במערכת מוגבלות. אני משער שלא מעט תהליכי השתתפות של תלמידים יכולים להסתיים באכזבה עבור שני הצדדים.
ארז: אני משוכנע שעם תכנון מוקדם אפשר לעשות את זה נכון. ואם לא- רומא לא נבנתה ביום אחד. המערכת הכי מורכבת במדינה לא תשתנה ביום אחד, או בפגישה אחת, או בניסיון אחד. אנחנו ננסה, נפיק לקחים, וננסה שוב, עד שנצליח.
יעקב: במבט לאחור על התהליך שעברנו בשתי השיחות בינינו אני יכול לומר שזו היתה חוויה מאוד מלמדת עבורי. במספר הזדמנויות במהלך השיחות פגשתי את המורכבות שנובעת מהנסיון לכונן דיאלוג מכבד, שבו כל אחד יכול להביא את עצמו לידי ביטוי באופן מלא ואותנטי, לצד ההכרה שאנחנו לא במעמד שווה מבחינת גיל, ניסיון, ידע והעובדה שאני מייצג את משרד החינוך. האתגר מבחינתי היה לנהל את הדיאלוג מתוך הבנה שאני לא באמת יודע תמיד מה נכון עבורך, גם אם ברגעים מסוימים היה נדמה לי שכן. מוכרח להודות שזו משימה לא פשוטה. יצא לי לראות לא מעט אינטראקציות מהסוג הזה שבהם המבוגרים כיוונו את בני הנוער ללכת למקומות שהיו נוחים עבור המבוגרים, היו שיפוטיים כלפיהם ובעיקר ראיתי את הקושי שלהם "לצאת לרגע מעצמם" ולהתחבר לנקודת המבט של בני הנוער מתוך הבנה שיש להם יכולת להבין ולפרש את המציאות סביבם ושהם מביאים נקודת מבט בעלת ערך כשלעצמה.
ארז: מנקודת המבט שלי אני חוויתי את הדברים קצת אחרת. לכל אורך הדרך הרגשתי בנוח, ובכלל בסיטואציות בהן אני מדבר עם בעלי סמכות במערכת, אני באופן אישי לא מתבייש. הם צריכים לשמוע את מה שיש לי להגיד. זה יותר קרוב לתחושת חלוציות. אני חושב לפני איך להציג את זה בצורה הטובה ביותר שלא תהיה יומרנית או יהירה, ותיצור מינימום התנגדות. הרי בסופו של דבר גם אני וגם הם כאן כדי לשפר את המערכת. והאמת, הופתעתי לגלות כמה פתיחות ליוזמות ומוכנות לשינוי יש במערכת למרות כל מה שאומרים. זו פשוט מערכת מאוד גדולה ומאוד מסובכת, וזה מה שעיכב את זה עד כה. במהלך הדרך הבנתי שלהיות נער עם אנרגיות ומוטיבציה זה נחמד ויפה אבל כדי להשפיע באמת, ולא להיות שם רק בשביל הפרוטוקול, אני צריך לחקור לעומק ולהתמקצע בנושא.
ליצירת קשר עם פרויקט 121:
054-485-7197 (ארז), project121c@gmail.com
