במסגרת הביאנלה הוחלט במסלול המעבדות לקיים תהליך התנסותי קצר, בן יום אחד, המציע טעימה מהחוויה והמתודולוגיה של המעבדות, תחת הכותרת "מעבדה יומית מתגלגלת". הנושא שנבחר לשם כך הוא נושא האוטונומיה – זאת בהשראת השר והמנכ"ל שהגדירו נושא זה כמרכזי לעבודת המשרד, ומתוך חוויה של השטח שגובתה באינספור עדויות לכך שבתי ספר (או לפחות מנהליהם) לא חשים מספיק אוטונומיים.
על מנת לייצר המחשה מתומצתת לתהליך עבודתנו, התמקדה המעבדה היומית בכמה שלבים ראשונים מתוך מתודולוגיית המעבדות. התקיימו שלוש סדנאות בנות חצי שעה, שכל אחת מהן מייצגת שלב בתהליך העבודה.
הסדנה הראשונה – לתהות
בשלב הראשון התבקשו משתתפי הסדנה להעלות כמה שיותר שאלות סביב המושג "אוטונומיה". עלו דברים מגוונים וחשובים: אוטונומיה לשם מה? האם אוטונומיה היא ערך בפני עצמו או אמצעי? אוטונומיה למי? מהם הממדים לאוטונומיה? האם אוטונומיה תמיד מובילה לשיפור? ועוד.
על בסיס השאלות חולקה מפת הידע התמציתית שהוכנה מראש כתשתית לדיון. היא חשפה כמה תובנות מעניינות לגבי אוטונומיה בחינוך, ובעיקר אוטונומיה לבתי ספר:
- מחקר של הבנק העולמי גילה שרפורמות המגדילות אוטונומיה לבתי ספר לעתים קרובות לא מובילות לשיפור הישגים. לעומת זאת הן כן משפיעות לחיוב על אחוזי הנוכחות בבתי ספר.
- ה- oecd גילה כי הגדלת אוטונומיה תורמת להישגים רק בשילוב עם מרכיבי אחריותיות (accountability). אותו מחקר תאר את ישראל כמתחת לממוצע באוטונומיה בניהול משאבים ובתכניות לימודים, והרבה מתחת לממוצע במדדי אחריותיות.
- הכלכלן האנושק ושות' (2012) מצא שהגדלת אוטונומיה לבתי ספר מובילה לשיפור הישגים במדינות מפותחות, ולירידה בהישגים במדינות מתפתחות.
- עפ"י המחקר של האנושק ישראל מתנהגת בערך על פי המודל של המדינות המתפתחות, אך הפוך. בין 2000 ל- 2009 הישגי ישראל במבחנים בינלאומיים עלו באופן מתון, ובמקביל מדדי האוטונומיה ירדו בצורה ניכרת.
- מכיוון אחר לחלוטין – בתיאוריית ההכוונה העצמית (self determination) של דסי וראיין, אוטונומיה היא אחד משלושת הגורמים היוצרים מוטיבציה פנימית, ככל הנראה אף החשוב מביניהם. מחקרים שלהם ושל אחרים מראים באופן עקבי שתלמידים המקבלים אוטונומיה פועלים יותר מתוך מוטיבציה פנימית (וגם מגיעים להישגים, מרגישים מחוברים ושייכים יותר לבית הספר ועוד כל מיני דברים טובים שקורים למי שפועל מתוך מוטיבציה פנימית).
בשלב זה היה ברור לקבוצה שאין "אוטונומיה" אחת, אלא יש הרבה זירות בהן שאלת האוטונומיה עשויה להיות רלוונטית (מנהלי בתי ספר, מורים, תלמידים, רשויות ועוד), לעתים כערך שיש לשאוף אליו ולעתים כאמצעי. בנוסף – אוטונומיה אינה תמיד מובילה לתוצאות חיוביות, אלא צריכה "להינתן" בשום שכל, לעתים בחיבור לתנאים נוספים (כגון אחריותיות, תמיכה מקצועית, באופן דיפרנציאלי ליכולת מקבל האוטונומיה או לסוג האוטונומיה הנדרש).
מטרת השלב הראשון היא להגדיר בצורה מדויקת יותר את הצורך, הבעיה או האתגר לפיתוח. המשתתפים הגיעו לשאלה הבאה: כיצד נוכל להתאים את מידת וסוג האוטונומיה הנכונים לבית הספר?
הסדנה השנייה – לאתגר
בשלב זה התבקשה הקבוצה לבצע ניתוח מערכתי של כל הגורמים המשפיעים על השאלה שנוסחה לעיל. זאת במטרה לזהות את הממדים של התופעה שניתן לעשות בהם שינוי , אשר יוביל לתוצאות חיוביות. התובנה הכללית ש"אוטונומיה מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים" השפיעה מאוד על הדיון, במהלכו רבים מהמשתתפים ביססו את דבריהם על תיאור המציאות בבתי הספר שלהם. מתוך הדיון עלו וסומנו כמה מנופי שינוי אפשריים:
- "אוטונומיה לאוטונומיה" – גיבוש מנגנונים המאפשרים לבית הספר לקבוע מהם סוג ומידת האוטונומיה הנכונים לו ולתכניות העבודה שלו.
- "הוכחת רצינות" או "להרוויח את האוטונומיה" – בית ספר המעוניין לקבל לעצמו יותר סמכויות בתכנית הלימודים, בארגון המערכת, בהערכת תלמידים או בניהול המשאבים, צריך לעשות משהו כדי להראות שהשינוי הזה יהיה אפקטיבי מבחינתו. מה זה ה"משהו" הזה? יכול להיות תכנית עבודה שעוד לא מומשה, יכול להיות שבית הספר כבר הגיע להישגים כלשהם והוכיח דרכם את המוטיבציה והיכולות המקצועיות בתוכו.
- "תפירת חליפה" – פיתוח היכולת המערכתית להעריך את בשלות בית הספר וליצור תמהיל נכון של תחומי סמכות בהתאם לצרכים, ליכולות ולתכניות הפיתוח של בית הספר.
- "הצמחה לאוטונומיה" – מסלולים המביאים בתי ספר (ו\או מנהלים ו\או מורים) שעוד לא בשלים לכך למצב בו הרחבת הסמכויות שלהם תמשיך ותקדם אותם ולא תפגע בהם.
- "מערכות תמיכה" – גופי ידע מקצועיים היודעים לסייע לאנשי חינוך ובתי ספר לפעול באופן מיטבי בתוך מצב של אוטונומיה רחבה יותר.
- "דילוג אמיץ" – אמון בתוך בית הספר הוא חיוני לכך שאוטונומיה מורחבת תוביל לצמיחה, אך גם בין ה"שטח" ל"מטה" יש לחזק את האמון. במובן הזה משרד החינוך, על מנת להראות לשטח שהוא רציני, צריך לעשות מהלך אחד לפחות שמוכיח רצינות מצדו – מהלך שבו בממד כלשהו תהיה הרחבת סמכויות משמעותית וגורפת לבתי הספר.
הסדנה השלישית – להמציא
המשימה בסדנה זו הייתה לבחון את מנופי השינוי שסומנו, ולהעלות כמה שיותר רעיונות – איך ניתן להפוך אותם לדבר מעשי? היתה זו משימה לא פשוטה. עלו כמה רעיונות מעניינים: להוציא מהמערכת את המנהלים ולהפוך את המורים ליחידת ההחלטה העצמאית במערכת החינוך; לצמצם את מספר בגרויות החובה לשלוש בלבד; והרעיון שלבסוף קיבל דירוג יחסית גבוה בקרב המשתתפים – להפוך את כלל המפקחים והמדריכים למשאב תמיכה ולא משאב רגולציה, ולתת לבתי ספר ואוצ'רים לבחירת התמיכה שהם מעוניינים בה.
המאייר עמוס אלנבוגן מאייר את התובנות שנוצרו במעבדה המתגלגלת.
לסיכום
מטרתה העיקרית של המעבדה היומית הייתה לספק הצצה חווייתית למתודולוגיה של המעבדות. סוגיית האוטונומיה החלה רק בתור תירוץ, אך הפכה לדיון מרתק שבגבולות הזמן והמקום הצליח להקיף הרבה מאוד מההנחות שמטה משרד החינוך עובד עליהן לאורך זמן. חלק מהתובנות היו דומות לאלו שהמטה מחזיק בהן או הגיע אליהן, אך בתוך התהליך עלו גם אלטרנטיבות ורעיונות חדשים.
תהליך המעבדה עובר דרך בחינת המובן מאליו, ערעור עליו ובדיקה מחודשת (גם אם לעתים מגלים שמה שנתפס כמובן מאליו הוא בעצם נכון). התהליך מפגיש בין ידע אקדמי, צרכי מטה וניסיונו של השטח. באותו יום השיח הזה הפך למציאות.
הקליקו למאמר מקיף על מעבדת האוטונומיה ועל הרעיונות שפותחו בה.
אודות הכותב
ערן ברק מדינה – מנהל את מעבדת הההטרוגניות בחינוך ופדגוגיה מוטת עתיד.
יועץ ומפתח תהליכי למידה, חשיבה ושינוי. בעל תואר שני בפסיכולוגיה מחקרית ודוקטוראנט באמנויות המדיה באוניברסיטת סקאלי בפריז. מנהל את חברת 101% הפועלת בתהליכי שינוי פדגוגי ברשויות, בתי ספר וארגונים חינוכיים ובחדשנות חינוכית.
