בית הספר לאתגרי העתיד בחריש – יצירה אחרת בחינוך הציבורי

נעים מאוד, אנחנו טלי וליאור והשנה זכינו להגשים חלום חינוכי גדול - הקמת בית ספר. אלו החודשים הראשונים של השנה וזו הזדמנות לספר על ניסיון חינוכי קצת אחר בעיר החדשה של ישראל.

הגיונות סותרים

להקים בית ספר היה חלום כבר בשנת שירות. לשבת במרפסת של הקומונה בשיחה אל תוך הלילה ולזרוק תמונות לאוויר. היו אז עוד המון חלומות, רובם כנראה מעשיים יותר, אבל כשנהיינו מורים הוא הפך מחלום שהוא פנטזיה לחלום מחולל מציאות. במפגש עם המועצה המקומית חריש, האמונה והדחיפה של הנהגת החינוך בעיר, הוא נהיה לחלום הפותח נתיב חדש של אפשרויות בעולם.

שנינו באנו אחרי שנים של הדרכה וריכוז מערכות חינוך בלתי-פורמליות, ושם גם נחשפנו לתפקידו הדרמטי של הקוד הבלתי-פורמלי בשינוי לטובה של מסלולי חיים. לצאת עם קבוצה לטיול בטבע או להוציא חניכים להדרכה, מפגש חינוכי המבוסס על קשר אישי ומשמעות בעולם, אלה היו חוויות מכוננות עבורנו ומתוכן גם בחרנו לחנך בבית הספר, אבל דווקא הניסיון הראשוני שלנו בתור מורים היה מורכב, כמעט משברי.

אחד הדברים שסימלו את המעבר מהבלתי-פורמלי אל הפורמלי היה המקצב. קצב ההליכה של מורות במסדרון, שנראה לנו מהיר באופן יוצא דופן, קצב הדיבור בחדר המורים וכמובן – המקצב של המערכת, שהוא הלב הפועם של הכל. שיעור רודף שיעור, הפסקה, שיעור, כשבין לבין מתקיים עולם שלם של מקרים ותגובות. אלה לא בעיות משמעת – אלה החיים, והם מתקיימים בכל רגע, ולמרות שיש בבית הספר המון זמן, החוויה היתה שהוא כל הזמן אוזל.

בראש שלנו החלו נאבקים שני קולות סותרים: הראשון – קולה של המערכת, עם מושגים כמו ניהול כיתה, משמעת, הקניית ידע וציונים; והשני, קולה של תנועת הנוער, הקול המוכר ממנו באנו – הדרכת קבוצה, משמעות, ערכים, השפעה ונוכחות. לקח לנו זמן כדי להבין שהמפגש בין שני הקולות האלו מגלם בתוכו משבר אימננטי. רק מתוך התנסות, ליווי ובתוך הסביבה המאפשרת שבה פעלנו, ניתן היה לצמוח מתוכו ולגבש זהות פדגוגית עצמאית. אך האם זו חייבת להיות סתירה?

שילוב בין הפורמלי לבלתי-פורמלי

מרטין בובר היה הוגה יהודי גדול שהשפיע על שנינו. אחד המפעלים הרוחניים שלו נקשר לתורת החסידות, אותה העריך ואהב מאוד. בובר ליקט מאות סיפורי מעשיות ומשלים חסידיים ואסף אותם לספר מקסים שנקרא "אור הגנוז". באחת המעשיות מסופר על רבי אחד בשם זושא, אשר סמוך לפטירתו והוא על ערש דווי, כינס את תלמידיו סביבו ואמר להם כך: "בעולם הבא לא ישאלוני: 'מדוע לא היית משה רבנו?' אלא ישאלו – 'מדוע לא היית זושא?'"

מה אומר המשל הקצר על רבי זושא? האם משה אינו דמות נערצת שצריך לחקות ולרצות להידמות לה? ומה הכוונה "מדוע לא היית זושא?". רבי זושא מסביר לתלמידיו שכל חיקוי אינו טוב, אפילו לא חיקוי של צדיק גמור כמו משה רבנו. על כל אחד ואחת מאיתנו לשאול את עצמו-עצמה האם מעשיו משקפים את אישיותו המיוחדת, ולכן השאלה אינה מהם הישגיו של כל אחד מאיתנו, אלא האם אנו מממשים את התפקיד והשיעור הייחודי לנו.

באוקיינוס הגדול של החינוך יש כל כך הרבה רעיונות חדשניים והצורך הוא עצום, כך שהאתגר הראשוני שעמדנו בפניו היה להגדיר מי אנחנו, ובעיקר – מי אנחנו רוצים להיות. כשניגשנו אליו התבהרה לנו השליחות ביצירת מערכת חינוכית שמשלבת בין הפורמלי לבלתי-פורמלי, ורואה את ייעודו של בית הספר לא רק בהכשרה לעולם העבודה של המחר, אלא גם ובעיקר בטיפוח מתקני-העולם של העתיד. בעידן שבו אנו מתעוררים כל בוקר לשינוי – טכנולוגי, חברתי, פוליטי – זהו תפקיד בעל משמעות חברתית-ערכית ממדרגה ראשונה, ומכאן גם השם: בית הספר לאתגרי העתיד.

המחוייבות שלנו לפדגוגיה מוטת עתיד נטועה בעולם המיומנויות – הקניית מיומנות טכנולוגית כשפה שניה, כלים לחשיבה ערכית, התמחות בפתרון בעיות מתוך העולם האמיתי וטיפוח אינטואציה – אבל בבסיס כל הדברים בחרנו להניח את הקוד החינוכי של מפגש וקשר.

ננסה להסביר: תלמידים/ות, וגם אנחנו המורים, באים יום יום אל בית הספר עם תקווה בלב להיפגש באמת ולהיות משמעותיים. זה אולי מובן מאליו, אבל איכשהו נבלע בתוך המון פרטים והסחות דעת.

עבורנו כאנשי חינוך זה אומר קודם כל לבוא בלב פתוח, באמת. לב שפתוח למפגש אנושי ומוכן לקבל את מה שיבוא – כאב, שמחה, קירבה, ריחוק, צחוק, בכי – הכל. ולב שמוכן גם להתמודד עם שאלות אמיתיות ומאתגרות – למה אנחנו לומדים את זה? למה אותו אוהבים ואותי לא? אני מרגישה שאני לא אמיתית מספיק, מה דעתך? אני מאוהב בה – מה כדאי לעשות? איך זה שאני מתאמץ קשה כל כך ועדיין נכשל? למה המורה הזאת שונאת אותי? אני לא יודע במה אני טוב.. כל שאלה כזאת – כשבוחרים להקשיב לה ולהיפתח אליה, וכשמנסים להזדהות, ממש לנסות ולהביט עליה מתוך העיניים של הילד או הילדה ששואלים אותה – אז נוצר מפגש. ואל המפגש הזה אנחנו מכוונים והוא המהות החינוכית שספגנו בתנועת הנוער, ולדעתנו זו גם התכלית העמוקה, הנצחית, של בית הספר.

  

בטיול פתיחת שנה עם החניכים (צילום: ניקול ספוז׳ניקוב, חניכת כיתת לביאה – ח׳)

במסיק זיתים בקיבוץ משמר העמק. בכל חודש אנחנו יוצאים מבית הספר לטיול או חוויה (צילום: שרון אייזנברג)

יצאנו לדרך! ״משהו פה מרגיש אחרת״

ככל שהתקדמנו בתהליך ההקמה פגשנו עוד ועוד שותפים ולא מעט אפשרויות ותקציבים שתומכים בהגשמת חלומות חינוכיים במערכת. החודשים האלה לימדו אותנו שאפשר, בתוך החינוך הציבורי, לעשות דברים מופלאים.אנשי חינוך מוכשרים ומיוחדים הצטרפו לצוות בית הספר והחל תהליך של סמינרים ומפגשים במטרה לבנות את התוכנית החינוכית של בית הספר. במתח שבין צורה לתוכן קיבלנו החלטה עקרונית להתחיל מהדברים החשובים ביותר, ולהתעקש עליהם בזמן בניית שאר המרכיבים. כי את זה צריך לומר: בדינאמיקה שבין השניים יש תמיד נטייה אל הצורה – שיקולי מערכת מכריעים את הפדגוגיה.

מי שיכנסו בשערי בית הספר יחושו מהר מאוד שהגיעו למקום עם אוירה שונה, או כפי שרבים אומרים לנו: ״משהו פה מרגיש אחרת״.

החלטה שקיבלנו והיתה בעלת השלכות גדולות על המערכת היא שבית הספר יהיה במה להגשמת חלומות חינוכיים לחברי הצוות. בתהליך בניית המערכת נתקלנו באין ספור קשיים, אבל ההתעקשות הולידה התנסויות מיוחדות ופתרונות יצירתיים: שיעורים כמו אינטואיציה, אומנויות לחימה ושפת הקשב; מקצוע מדעי שנקרא הנדסייה עם פרוייקט של בניית מכונית; אומנות כשעור לכלל החניכים; סיכום שבוע לקהילת בית הספר שיש בו שירה משותפת ועוד.

בחירה נוספת שעשינו היתה להציב במרכז את הקשרים החינוכיים בין מורים לחניכים.בחירה זו הביאה עימה החלטות כמו העמדת שני מחנכים לכיתה (אישה וגבר), טקס שבועי בכיתות עם מחברות התכתבות אישיות והענקת גלויות הוקרה, ביקורי בית בתחילת השנה, טיולים אחת לחודש, מודל הערכה חלופי שאין בו ציונים, והנהגת איסור על שימוש בפלאפונים לאורך היום (אחת ההחלטות המשמעויות ביותר שקיבלנו).

דוגמה שלישית היא השאיפה שבית הספר יתנהל כחברת נעורים עצמאית. שאיפה מרחיקת לכת שגררה שורה של סדירויות כמו העובדה שאין אצלנו צלצולים, החניכים והמורים מנקים את בית הספר בעצמם באמצעות מערכת של תורנויות, אנחנו מקיימים לאורך השנה אירועי ״חמישי אלטרנטיבי״ (כולל לינה בשקי שינה בבית הספר), קיים זמן שבוע מוגדר לעבודה וולנטרית בסדנאות בית הספר, מרכיב לא קטן מהתקציב שלנו מבוסס על גיוס עצמי של חניכים באמצעות עסק חברתי שהם יקימו וינהלו ועוד.

כל אלה ועוד מבטאים את התוכן הייחודי של בית הספר, כאשר שאר הסדירויות משרתות אותו. מי שיביטו במערכת השעות שלנו ירגישו מיד את רוח בית הספר.

תפילת רבים

אנשים רבים תמכו והאמינו בחלום הזה לאורך הדרך. בראש ובראשונה החניכים שלנו, שהתלוו אלינו לכל ערבי החשיפה והיו גם שותפים בעיצוב הפדגוגיה של בית הספר; אבל עוד עשרות ואולי מאות שותפים ושותפות שעזרו לאורך הדרך בעצה, חיבור, תמיכה וכוונה: המכון הדמוקרטי, הפיקוח של מחוז חיפה, שותפים וחברים מגלגולים שונים ועוד. אבל השותפות הנדירה והמיוחדת ביותר היא זו שנרקמה עם המועצה המקומית חריש והעומדים בראשה. איתם יצאנו למסע המשותף והמרתק הזה ובזכות החיפוש שלהם אחר חינוך אחר נוצר החיבור הזה.

בית ספר שכזה הוא משאלת לב של הורים, ילדים ואנשי חינוך רבים בארץ ואנו מקווים שיהיו לו אדוות בהמשך. נאחל לכולנו שנה של חלומות מחוללי מציאות ופריצות דרך בחינוך הציבורי.

תמונה קבוצתית של הצוות החינוכי. מימין למעלה: שלי קרן, מנהלת אגף חינוך בחריש; נועה לייבל, מורה לאומנות, שרון אייזנברג, מחנכת כיתת דרור ז׳ ומורה לאנגלית; דן מלול, מורה למתמטיקה ומדעים; טלי הולן, רכזת בית הספר, מחנכת כיתת לביאה ח׳ ומורה לאומנות ותרבות ישראל, ליאור לויתן, רכז בית הספר ומורה לנגרות והנדסיה; יובל זרח, מורה להנדסיה ואומנויות לחימה; אלעד לוטרבך, מחנך כיתת דרור ז׳ ומורה לאדם וחברה וכתיבה יוצרת. חסרים בתמונה עוד כמה אנשי צוות. (צילום: חריש סיטי)

מוזמנים לגלוש אלינו ולבקר, לפחות וירטואלית

קישור לעמוד הפייסבוק: https://tinyurl.com/y9yso8lx

קישור לערוץ היוטיוב שלנו https://tinyurl.com/ycekf45l

את פתיחת השנה בחרנו לעשות במתכונת של ״מכינה״. 10 ימים שמוקדשים במלואם להיכרות ביננו, לתחושת השייכות במקום חדש וליצירה משותפת של תרבות בית הספר

סרטון מכינה

במסגרת שיעורי מדעים אנחנו בונים שופל הידראולי ולומדים על עקרון הפעולה של בוכנה הידראולית. הפרוייקט המרכזי של המחצית הוא בניית מכונית ממונעת.

סרטון בניית שופל הידראולי

 

במסגרת החווה החקלאית החניכים עורכים ניסוי ובוחנים מהם התנאים ומהו הרכב המים האידיאלי לגידול צמחים.  

סרטון: בניית גינה הידרופונית