במבט לאחור, בבדיקת הדרך שעשיתי בעולם החינוך, בעולמי המקצועי, מסתבר שהייתי תמיד שם.
ֿכילדה, זכורה לי התמונה, בה אני מלמדת את הורי במטבח המהביל, אם האצבע המציירת על החלון עם האדים. לפני הצבא כבר הלכתי ללמוד הוראה ובצבא לימדתי חיילים. בלימודים האקדמאיים הגבוהים, בחרתי לימודי הוראת מתמטיקה ומדעים בטכניון, כשוויתרתי על האפשרות ללמוד פסיכולוגיה.
נישאתי והגעתי לקיבוץ מעברות, ישר למוסד החינוכי של שנות השמונים. מחנכת ומורה, שנהנית מההוראה, נלהבת, עקשנית ומאמינה בתלמידים ולא מרפה מאף חניך או חניכה.
ואז, מהר מאד, הופכת לרכזת פדגוגית במוסד החינוכי הישן שעמד בפני קריסה.
נסענו למסע משפחתי בקליפורניה ושוב מצאתי עבודה כמורה בתחום המחשבים, בחזרה לארץ, לאחר שנתיים, עם סיום התואר השני, נשאבתי לניהול של רמות חפר – בית ספר מתחדש, אזורי, שיש להילחם על קיומו.
מה היה המניע שלי ושל שותפי להילחם על בית הספר שלנו?
הקיבוצים רצו לפרקו, התנועה הקיבוצית חששה משינוי האופי הקיבוצי ורק אנו, קומץ של אנשי חינוך – האמנו שיש בידינו נוסחה נכונה לצעירים וצעירות מכל האזור.
אותה אמונה דבקה בהורים, דבקה במועצה, דבקה בעוד אנשי חינוך ומצאנו עצמנו מובילים את אחד מבתי הספר הקיבוציים האזוריים הראשונים בארץ.
היה זה בראשית העשור האחרון למאה הקודמת. תלמידים החלו לבחור בבית הספר שלנו שהלך וגדל, היו בו ילדי קיבוצים וילדי מושבים מהאזור, והנה גם ישוב חדש נבנה בעמק וראש המועצה החדש מחליט לשלוח אותם לבית הספר שלנו – מה שייצב את מקומו כאחד מבתי הספר של המועצה האזורית עמק חפר.
זכורות לי השנים האלה, כשנים מאד סוערות, תלמידים חדשים, שנעקרו מבתי הספר שלהם ברחבי הארץ, הגיעו אלינו. היו מפגשים מרתקים עם אוכלוסיות חדשות, היה צורך לשכנע שאנחנו עושים חינוך טוב – חינוך אחר. התמודדנו עם בית ספר שגדל והכפיל ואף שילש את עצמו בזמן קצר.
בסוף המאה הקודמת החלטנו להתאים את עצמנו למאה ה-21. החלטנו לעצב את העתיד
בסוף המאה הקודמת, כשבית הספר התייצב ומקומו בעמק חפר היה בטוח, הבנתי, ביחד עם שותפי, שהגיע העת לכבוש עוד פסגה – פסגה פדגוגית.
רצינו להתאים עצמנו למאה ה – 21, לעולם המשתנה, לבחון את הדרכים בהן אנו מלמדים, וליצור דרכים חדשות, שיכשירו את חניכינו לעתיד, שיביאו יותר עניין לחייהם כלומדים ויקנו להם מיומנויות, הדרושות במאה החדשה.
שנות הבנייה של המודל הניסויי שלנו היו שנים יצירתיות מאד ואינטנסיביות. הסתייענו במומחים ובהורים כדי לעצב דרך לימוד שתהיה חדשנית, אך גם מתאימה לדרכנו, שתביא ערך מוסף לצד היתרונות שהיו לנו.
המודל של הדיאלוג היצירתי – מודל למידה בדרך של חקר ויצירתיות, כשתפקיד המורים משתנה ותפקיד הלומדים, גם הוא משתנה – דרש מכולם להתגייס, ללמוד, לנסות, לחלום.
אני הגעתי לזמן הזה בטוחה יותר במקומי ובשאיפותי. דחיתי הצעות לפיקוח וניהול אחרים, כי הובלת שינוי בבית הספר נראתה לי כאתגר אמיתי, שרק כמנהלת בית ספר, שבו אני נטועה ומקובלת, אוכל ליישם. כבר התנסיתי בשינויים בבית הספר, בהופכו ממוסד חינוכי קיבוצי לבית ספר אזורי, אך האתגר שעמד בפני כולנו – היה מלהיב וקשה יותר.
עיצבנו מודל, שגם היום – העקרונות שבו נכונים ומתאימים.
הקדמנו את זמננו והצלחנו לשנות, לא רק את דרכי הלמידה, אלא כמובן גם את דרכי ההיבחנות לבגרות. וכל שנה, נוספו מקצועות, שהבחינה בהם הותאמה למודל שלנו. כל שנה עוד מפקחים הסכימו לשינוי, עד שגם משרד החינוך הביא לשינוי בכל הארץ, ועדיין, הדרך שלנו, הייתה ועודה, רלוונטית והוליסטית.
האם היה זה קל – ממש לא.
האם זה קל למורים – ממש לא.
האם זה יותר קל לתלמידים – ממש לא.
אבל המודל מעניין, הוא יצירתי, הוא משנה תפיסות עולם, התהליך מחדד את הכישורים של התלמידים וגם של המורים. התלמידים רוכשים מיומנויות לחיים (שנחוצות היום עוד יותר מאשר פעם), בית הספר משתנה, הקשר עם ההורים משתנה, הקשר בין הצעירים למוריהם, ובינם לבין עצמם משתנה – אפשר לומר בצניעות – זאת מהפכה.
היום, בהתבוננות אחורה – אני מאד גאה בתהליך שעברתי עם חברי, בתהליך שעבר בית הספר. כולנו למדנו על עצמנו, למדנו על חינוך, למדנו על העולם המשתנה והתאמנו את עצמנו אליו, בתהליך מתמיד של שינוי והתאמה.
עיצבנו את העתיד, ראינו נכון את הכיוונים, לחמנו בחירוף נפש על האמת שלנו, לא וויתרנו והצלחנו – זה היה המניע והמנוע להמשיך ולא להרפות. רוב הצוות החינוכי נרתם, על אף הקושי, ועם הזמן, הצעירים והצעירות, חניכינו, האמינו כמונו בדרך, הייתה גאוות יחידה, ההורים היו גאים ושמנו נישא למרחוק.
מאיפה לקחתי אז את הכוחות להתמודדות הבלתי סופית עם אין ספור אתגרים, חינוכיים וציבוריים?
שאלה שחוזרת ועולה אצלי ומעוררת פליאה.
ההזדהות עם המטרה, עם היצירה היומיומית, הזינה את האדרנלין, וכמו חיים בקרב, פשוט נלחמים.
ברבות הימים למדתי שמכנים את התופעה – ייעוד. הייעוד גדול ממך, הוא נותן משמעות והוא נותן את הכוח. הבנתי בדיעבד, כי הייעוד שלי היה להשתתף ואף להוביל מהלכים חינוכיים, אם בהקמת בית הספר האזורי, אם בבחירת הניסוי והפעלתו, תוך התגברות על כל הקשיים שנערמו בדרך, ולבסוף גם בהכנה ובהקמה של בית הספר המאוחד ברמות ים שאיחד את בית הספר רמות חפר עם הפנימיה של מבואות ים.
כל כך הרבה אתגרים לאורך יותר משני עשורים – הם אלה ששמרו עלי בתוך המערכת, למרות הפיתויים שצצו מכיוונים אחרים.
הניסיון בנה אותי ועיצב את הדרך החינוכית שלי. היו עקרונות שהובילו אותי לאורך כל הדרך, אך הם התחדדו והתחדשו תוך עבודה משותפת עם עמיתי, אנשי חינוך בעלי חזון, אנשים שהאמינו בדרך ואהבו את עבודתם, אנשים שזכיתי להכיר ולעבוד במשותף.
רק ברבות השנים, כשהייתי כבר מעוצבת, מנוסה, בטוחה ומשוכנעת, הרגשתי שאפשר לכנות את ההתנהלות שלי – מנהיגות.
בבסיס התנהלותי הייתה קודם כל האמונה בדרך, השכנוע הפנימי העמוק בצדקתה. אי אפשר בלי כל אלה. ובנוסף, אין ספק שצריך להיות מספיק חזקה כדי להיות צנועה ולשים את האגו בצד, לתת אמון בשותפים לדרך, לחזק, לעודד, לתת קרדיט, לשתף, ומעל הכל, לעולם לא לצפות מהם למשהו שאינך מצפה מעצמך – להיות דוגמה אישית לצוות וגם לתלמידים, שברור לגמרי, שהם נושאים עיניים ויודעים תמיד, מה אמיתי ומה מאולץ.
מה שתמיד סייע בידי הייתה הגישה האופטימית שלי, תמיד מצאתי גם את הצד החיובי, הייתה בין חברי וחברותי אמרה שתמיד צלחה – "אין דבר רע שלטוב לא בא" – זה כמובן בתנאי, שתמיד אפשר למצוא את האור – גם אם יש משבר וקטסטרופה.
חשוב היה לי תמיד לראות את המציאות ולא להגזים, לא בחשיבות שלי ולא בחשיבות הכללים או בעלי הסמכות שמעלי. לבחון כל דבר בעיניים מפוקחות, לסמוך על הניסיון, על התבונה והשכל הישר. תמיד נעזרתי בשותפי, התייעצתי לפני כל החלטה חשובה, שיתפתי והשתתפתי, היה לי תמיד עוגן של אנשים ראויים ומסורים, כל מעשה נעשה במחשבה תחילה ובהסקת מסקנות אמיצה ומשותפת.
למנהלים מתחילים אומר – תנו לעצמכם זמן ללמוד ולהשתנות, להתעצב ולהתמקצע, אין כמו ניסיון, לחדד את היכולת לזהות נכון מצבים, להתמודד עם קשיים, להוביל אנשים. תמיד למצוא את השותפים, לא להישאר לבד, לגייס חברים בצוות החינוכי, לשכנע ולהשתכנע, לחלוק בקושי ובעיקר בהצלחות. להעצים את הצוות החינוכי, לתת מקום להתפתחות אישית, לדחוף אותם ללימודים, ליוזמות, לבטוח ולגבות.
אולי נולדים עם המניעים הנכונים, עם הכישורים הדרושים, אך רק עבודה קשה לאורך זמן, מייצרת את הביטחון, השכנוע הפנימי שהופך ליכולת לשכנע גם אחרים.
החינוך אמנם בחר בי, אך אני עשיתי כל שנה בחירה מחדש – בורכתי בשנים רבות של עבודה משמעותית ומספקת – מאחלת זאת לכל אנשי החינוך!
על הדיאלוג היצירתי
במקום בחינת בגרות: דיאלוג יצירתי, לין גרנרוט-קפלן
דיאלוג יצירתי ברמות חפר – אסופת מאמרים
