לא הצלחתי להבין מי משרת את מי: המהותי את הפורמלי או הפורמלי את המהותי
הדבר המגדיר עבורי את כניסתי לתחום החינוך הפורמלי הוא חסינות חברי הכנסת. כשאני חושב על המנוע המרכזי שלי לעסוק בחינוך בבית ספר ולהפוך למורה ומנהל, אני חוזר ליום אחד כמדריך לאזרחות בכנסת ישראל.
היה זה יום שגרתי למדי, כאשר קבוצה נוספת של תלמידי כתה י"ב מתיכון "נחשב" במרכז הארץ הגיעה לביקור מודרך בכנסת. קבוצה שהייתה מרותקת לענייני היום במסדרונות הכנסת ולסוגיות האזרחיות על הפרק. המורה שלהם הייתה מרותקת מעט פחות.
ברגע הראשון בו פגשה אותי ביקשה שנלך רגע הצידה ואמרה לי: "אני מבקשת שתסביר להם על ההבדל בין חסינות פורמלית לחסינות מהותית של חברי כנסת. אתה ממש חייב, יש לי אינדיקציה מבוססת שתהיה על כך שאלה בבגרות". לא עניתי לבקשה, והמורה לא נתנה לי לשכוח זאת והזכירה לי שוב ושוב לאורך הסיור כי עוד לא דיברנו על חסינות .
בשלב מסוים עצרתי את הסיור באמצע קומת ועדות הכנסת, שלפתי סלולרי, פתחתי ויקיפדיה וביקשתי מאחד התלמידים לקרוא בפני כולם את ההגדרה הדנה בחסינות לסוגיה, הצעתי לתלמידים לשאול שאלות. זה עניין אותם כקליפת השום, כאשר לנגד עינם עמד דיון צפוי ושנוי במחלוקת בוועדה.
המשכנו בשלנו, אך אני לא נרגעתי. כיצד מורה טובה ומסורה הגיעה למצב שהיא נדחקת ללחץ הזה? איך חסינות פורמלית או חסינות מהותית יכולות לעוור אותנו למציאות האזרחית ממש לנגד עינינו? לא הצלחתי להבין מי משרת את מי, הפורמלי את המהותי או המהותי את הפורמלי? רק דבר אחד היה ברור, השאלה על החסינות, למיטב זכרוני, הופיעה באותו הקיץ בבגרות.
נשבעתי לעצמי שאהיה מורה מסוג אחר
מאז עברו כמה שנים וניסיתי דברים רבים כל כך כדי לפתור את התסביך. הספקתי כבר להיות מורה לאזרחות בעצמי, וגם מנהל בית ספר. זכיתי להקים ולנהל את המרכז ליזמות בחינוך בבת ים ולעבוד עם עשרות מורים ויזמים בחינוך. הצלחתי להוביל עם חברים מחאות בחינוך, שולחנות עגולים, ולהקים תנועת מורים מאפס. סייעתי ויעצתי לפרוייקט לאומי של בית הנשיא. עזרתי לקדם את מטלת הביצוע באזרחות בארץ. לימדתי תלמידים מכל רחבי הארץ וגם מחמישים מדינות שונות בעולם. לימדתי ארבעה מקצועות שונים בשש שכבות גיל שונות.לימדתי כ-20, 40, 80, וגם 110 תלמידים. לימדתי לבד ולימדתי בצוות.התנסיתי בלמידה מבוססת בחינה, למידה מבוססת פרוייקטים, למידה מבוססת מקום למידה מבוססת שאלות ולמידה לאמבוססת בכלל. לימדתי עם סילבוס וללא סילבוס.בין תחומי ורב גילאי. עשיתי עם תלמידים פרויקטים אומנותיים, פרוייקטים של בנייה, של שיחזורים היסטוריים ענקיים. לימדתי בכתה, ברחוב, בשוק ובשטח. קחדמתי למידה המחדדת זהות או כזו המאתגרת זהות. סיירתי בבתי ספר ופגשתי מורים בארץ ובעולם. היום, באושר גדול, אני זוכה לנהל את ביה"ס הבינלאומי בכפר הירוק ולהוביל למידה בתכנית בינלאומית ששונה כל כך מהבגרות הישראלית וגם דומה להבאותו הזמן.
באמת שעשיתי את המיטב לנסות, לבדוק וליישם מגוון פדגוגיות וגישות חינוכיות. ועדיין עדיין אני תקוע באותה שאלה, באותו מתח בין הפורמלי למהותי.
בשונה אולי מחברי הכנסת המושג חסינות אינו תקף לגבינו, המורים. בכנות, נראה לי נראה לי שהבחירה שלנו להיות מחנכים במערכת החינוך הפורמלית תציב אותנו לנצח בתווך הזה התוהה לגבי מהות החינוך שאנחנו מקיימים.
עם השנים בהוראה למדתי שאני מכור ללמידה. כל מבט שבא אחר תובנה, כל שאלה מתחכמת, כל רעיון שצץ, כל תהייה – מזיזים לי משהו בנשמה. המקומות בהם אנחנו פוגשים את המציאות ביחד עם התלמידים ומאפשרים להם להבין משהו בכוחות עצמם בעזרת הידע והכוונה שלנו, הם אלואותם אני מחפש. הרגעים בהם אתה לרגע מלמד ולרגע לומד התקוות הקטנות למצוא משהו חדש, לרענן ולסקרן. הניסיונות הבלתי נילאים לעשות משהו אמיתי ובעל משמעות עבורם, עבורי. המאמץ לייצר קושי מיטיב ומפתח. כל אלו נוגעים במהות.
בכנס מחאה בו אירחנו את הסופר עמוס עוז ז"ל חלק עמנו את הדברים הבאים: "אם המורה לא אוהב את מה שהוא מלמד, הכל אבוד, אין שום סיכוי, זה זיוף אורגזמות. אין שום סיכוי שמורה יוכל לעורר את הכתה, להבעיר את הסקרנות של התלמידים. אם הוא בעצמו לא בוער במשהו". זו תמצית ה"אני מאמין" שלי החינוך.
כל כך הרבה דרכים בחתירה למהות
החתירה אל הסקרנות, אל התשוקה, אל הבעירה, היא מהות החינוך. אהבת המורה את אשר הוא מלמד היא המהות. קודם עלינו להסתכל אל עצמינו. המקומות בהם אנחנו משרתים את המערכת במקום שהיא תשרת אותנו אלו הם המקומות בהם אנחנו הולכים לאיבוד. שם אובד הקסם.
ברגעים הכי מתסכלים בהם הפורמט של הפורמליות מטיל צל כבד, אני שב ושואל את עצמי אם אני עדיין בלב שלם, חותר אל המהות. ועודי מנסה שוב ושוב.
כל כך הרבה דרכים, אין סוף שבילים ובסוף אותה שאלה – מהי הדרך הנכונה? ומי משרת את מי – הפורמלי את המהותי או המהותי את הפורמלי? ואין תשובה, רק שאלות.
אך זוהי, אולי, המהות?
