חז"ל אומרים שמשיח מגיע בהסח הדעת. הגעתי לחינוך ללא כוונה תחילה. בדיעבד אני מודה לאל על השנים הרבות בחינוך | ראיון עם הרב משה אגוזי

בוקר טוב הרב אגוזי. אני מראיינת אותך למגזין "השפעה" מספר 8 של אגף מו"פ ניסויים ויוזמות, שעוסק בנושא מנהיגות חינוכית, נושא בו עסקת מרבית חייך. מה הביא אותך לחינוך?

חז"ל אומרים שמשיח מגיע בהיסח הדעת. הגעתי לחינוך ולרמת הגולן שלא בכוונה תחילה. לאחר שחרורי החלום שלי היה לעסוק במשפטים. אבל קרה אחרת. אשתי ואני ישבנו בדירתנו, בעת שחבר ותיק התקשר והציע שנעלה לגולן. התלבטנו, ועלינו. מאז אני בגולן, עוסק בחינוך ומודה לאל על השנים הרבות האלה בחינוך.

הגעתי לישיבת הגולן, לשילוב של לימוד תורה והדרכה בפנימייה של הישיבה התיכונית. הייתי צעיר, בן 22-23. ולמדתי תורה. במשך השנים, גדלתי והתפתחתי בהדרכה עד שלאחר כ-6 שנים הוצע לי התפקיד של ניהול הישיבה.

למנהלים רבים, במיוחד לעוסקים בחינוך, יש מקורות השראה. מיהם מקורות ההשראה שלך?

הרב שגר זצ"ל, היה נוהג לומר שכל אדם צריך שיהיה לו רבה (ב' בסגול) מת ורבה חי. הרב'ס המת שלי הוא קודם כל הרב קוק –אני לומד את תורתו,  מלמד את תורתו, נושם אותה, אוהב אותה, חוקר אותה, מושפע ממנה. אני מקדיש לה שעות רבות במהלך השבוע, גם בלמידה וגם בהוראה.

בחינוך – הרב'ה המת שלי הוא ג'ון דיואי, שחקרתי אותו רבות והושפעתי ממשנתו.

הרב'ס החיים הם רבים. למדתי אצל הרבה אנשים טובים, למשל הרב ויצמן יבל"א, וכן חברים למקצוע, כמו דובי ואחרים. אבל מקור ההשראה הכי גדול ומשמעותי שלי זו העשייה. המחנכים, התלמידים, וההורים. עם הזמן הם הפכו להיות מקור השראה מאד מיוחד עבורי.

אתה מדבר על מקורות ההשראה שלך, מה היו, או מה הן עד היום השאלות הגדולות שתוך כדי עשייה אתה שואל את עצמך?

השאלה הכי גדולה שמנקרת במוחי ולעולם לא תהיה לי תשובה עליה היא, מהם גבולות החינוך?

עד כמה מותר לי להתערב והשפיע על התלמידים, לפגוע בעצמיות שלהם, בייחודיות שלהם. העדינות שבנגיעה הזו בתלמידים ובכל האנשים שאתם אתה עובד, המתח הזה שבין הייחודיות, הצניעות של התלמיד, של המחנך וההורה, לבין התפיסות שלך, האג'נדה שלך, השקפת העולם שלך. זו אחת השאלות הכי גדולות שאני שואל את עצמי. שאלה גדולה שנייה שאני שואל את עצמי לאורך כל הזמן, היא המתח שבין המסורת לחדש. מה אנחנו משנים ומה לא משנים. איפה אנחנו פורצים גבולות ואיפה לא? מה נכון לחדש ומה נכון לשמר? אלה שתי השאלות שמנקרות במוחי בכל רגע נתון.

מעבר לעבודתך בישיבה עשית גם עבודה מאד מיוחדת בקצרין, בתיכון "נופי גולן". מה גרם לך לעבור לעסוק בחינוך הממלכתי חילוני? עשית שם?

פרט למה שאני מגדיר כ"מפעל החיים  הגדול" שלי בישיבת "חיספין" עשיתי עוד שלושה דברים מאד חשובים.

אני קורא לחיספין מפעל חיים כי הייתי שם מעל 25 שנים. בניתי שם קהילה, קהילה חינוכית אמתית. אלה תלמידים שבאים מכל רחבי הארץ וגם מהגולן, הם באים לחיות, לעשות את חייהם בתוך הקהילה הזאת, עם צוות חינוכי מופלא וצוות מורים מנהדר. תלמידים שעושים "24/14" את חייהם בתוך הישיבה. לומדים, חיים, מתחברים, מתחנכים, חווים, עובדים את השם.

תוך כדי עבודתי בחיספין, יצאתי לבית המדרש להתחדשות, יחד עם חברי הטובים הקמנו את בית המדרש להתחדשות, לימים עזבתי אותו וחזרתי לגולן ובשלהי העשייה שלי בישיבה, התבקשתי על ידי ראש המועצה המקומית, אלי מלכה, לחבור לנופי גולן ולחולל שם "דרמה פדגוגית חדשה". ויחד עם הצוות הפדגוגי של המקום בנינו את "גוונים".

זו הייתה משימת חיי השנייה. בגוונים גיליתי את הצד הפדגוגי שלי. שם חברתי לצוות החינוכי של גוונים להקים מקום חדש בעל ייחוד פדגוגי–חינוכי-ערכי. צוות נפלא של כמה מורות ושני מורים, וביחד, כמה חודשים לפני הרישום בספטמבר ישבנו ופיתחנו את הרעיון. בראשון לספטמבר לפני חמש שנים יישמנו אותו ומאז הוא מתגלגל שם. כעבור שנתיים עזבתי. עברתי לעבוד ברשת אמי"ת. אני שם כבר 6 שנים. עובד, מוקסם, מופעל, משפיע מושפע.

בכל אחד ממקומות העבודה שלך יש ייחודיות. אין דומה העבודה בחיספין לגוונים וכעת ברשת אמי"ת. כשאני אומרת מנהיגות, מה עובר בראשך?

ברשת אמי״ת עסקתי בשני תחומים עיקריים, תחום אחד זה פיתוח מנהיגות ועבודה עם מנהלים, ליווי של מנהלים. בשנים האחרונות אני עסקתי גם בפיתוח פדגוגי, צמיחה אישית ומקצועית של אנשי מפתח, כמובן גם של תלמידים. הייתי חלק מהנהלת הרשת. לאחרונה מיתנתי עבודתי , בשל קשיי המרחק. נכון להיום, אני אחראי לתהליכי הלמידה של ההנהלה.

זה פחות או יותר מכלול העשייה שלי.

מנהיגות עבורי היא מנהיגות היא מנהיגות, כמובן יש לה צבעים שונים בכל תחום עיסוק. לטעמי, החסד של המנהיגות, הנשמה שלהֿ, היא הקשבה. והקשבה היא בלב. זה לא האזנה, לא תשומת לב. הקשבה היא לתת למכלול המציאות לגעת בך, לשנות אותך, לחדש אותך, לקדם אותך. זו הקשבה לכלל הקשבה לפרט. זו הקשבה לתנועות בעולם.  זו הקשבה לשינויים שרוחשים בעולם. כפי שאמרתיֿ, אני תלמידו של הרב קוק, והוא אומר שהקשבת עולם היא לא השקפת עולם. בהשקפת עולם  יש משהו אלים, בהקשבת עולם יש משהו פסיבי, ענו, צנוע. כמובן שמנהיג חייב להיות יצירתי, מעורר השראה,כתובת עבור אנשים… עשרות שנים של התנסות עם מחנכי, מנהלים, תלמידים, מורים, תופעות עולמיות, ההתנסות וההקשבה יוצרות את השדה החינוכי של המנהיג.

האם כל אדם יכול להיות מנהיג, האם אתה יכול לגדל ילד למנהיגות? מנהיגות מכל סוג שהוא, לא בהכרח  the leader of the people…זה יכול להיות אדם צעיר או מבוגר שהוא מנהיג של עצמו ידע לבחור, ידע להתנהל…ומנהיגות מסוג אחר?

את בהחלט צודקת. כתוב שטוב מושל בגופו מלוכד עיר. מנהיג הוא קודם כל אדם שמנהיג את אישיותו. את מידותיו, את לבטיו, את מחלוקותיו הפנימיות, את שאיפותיו מול המציאות,  כל אדם צריך להיות מנהיג. וזה נכון שיש נטיות אישיות. כולנו פוסט "גארדנרים" ויודעים שלכל אדם יש מגרש ששם הוא חי בצורה אמתית  יותר. יש אנשים שמנהיגים מעבדות, אחרים מנהיגים פלוגות, יש אנשים שמנהיגים כיתות בבתי"ס, מנהיגי מחלקות בבתי חולים, מנהיגי טייסות, מנהיגי משפחות ויש גם מנהיגי קהילות. אני מצאתי את המנהיגות שלי בשדה החינוכי. אנחנו בהחלט יכולים לחנך למנהיגות. לחנך תלמידים להקשבה, לתשומת לב, לריכוז, לתת מקום למה שקורה מסביב, לתודעה, לרגישות. אני חושב שבחיספין, כקהילה, פועלת לאפשר לפרטים שלה להיות מנהיגים אישיים אשר בהמשך חייהם אולי יגדלו להיות מנהיגים רחבים יותר. הקהילה מפתחת את המנהיגים.

כשאני בוחרת מנהל ורוצה שיהיה גם מנהיג, מה אחפש? מה אשאל? מה אבדוק?

זו הרי שאלת מיליארד הדולר, איך בוחרים מנהלים? קודם כל הייתי בודק את מידת ההקשבה. דבר שני, הייתי בודק את מיומנויותיו האישיותיות והניהוליות שלו. הייתי בודק גם את  הידע שלו, הידע המקצועי שלו. למעשה ניהול בי"ס אלה מחייב שלושה דברים: 

האישיות – המקשיבה, הרגועה, השותקת! הניהול יש בו הרבה שתיקה ורוגע. משרה נחת מסביב.

הדבר השני: מיומנויות ניהוליות– קבלת החלטות, להוביל החלטות ליישמן, ליצור אוירה הוליסטית בצוות שלו, לראות שהוא באמת יכול להיות כתובת בשביל אנשים.

ודבר שלישי אחרון הוא עולם הידע שלו.

לא אלאה אותך יותר, מה צריך שיקרה בשביל שתאמר ׳באתי על סיפוקי, מילאתי את הייעוד שהקב"ה הועיד אותי אליו?׳ 

שאיפת חיי היא לחזור ללמד, כי שם, בתוך השדה החינוכי הזה, אני מוצא את האושר הרוחני והנפשי שלי.אז אם תשאלי אותי לאן אני חותר? איפה ארגיש שמיציתי? זה יקרה כשאגיע לרגע שאתחיל ללמד. וזה כבר קורה! השנה חזרתי ללמד. השעות בהן אני מלמד הן השעות הכי יפות שלי בשבוע.

אני אוהב גם לעבוד הרבה עם הידיים, אוהב לעבוד בעץ. יש לי חלום לגבי עץ. לפתח תנועה חינוכית של למידה באמצעות עשייה, לאו דווקא מול תלמידים אלא עם חברים, בחברותות, ותוך כדי לדבר לתהות, להעלות תובנות. אני מוצא עצמי עובד בעץ, ותוך כדי עבודה אני עוצר, רושם, או מקליט את עצמי כל מיני מחשבות שצצות אצלי. כשאתה מדביק שני חלקים, איך אתה מחבר? וכשאתה קודח, איך אתה חופר בעדינות? עולות אצלי הרבה מחשבות. אנלוגיות שאני מותח בין העץ לדילמות בחינוך. זו חווייה של השנים האחרונות: בין למידה, הוראה ועבודה בעץ אני מרגיש שמשהו קורה לי. 

ולשם סיום, אתוודא על חטא. אני גם חוטא לאחרונה בכתיבה. אני אוהב מאוד לכתוב, להעלות הגיגים. אני בין השאר גם איש כתיבה.

אז זהו!!

תודה רבה, היה לי לעונג רב לשמוע אותך – משה אגוזי, מורה, תלמיד, מנהל, איש דעת. אתה חי את אמונותיך ותפיסותיך. אלה ניזונות מאלה.

יישר כוח.