קחו סיכון

הָעֵז, נַעֲרִי, קַח סִכּוּן,
הִתְלַבֵּט וְנַסֵּה רִגּוּשִׁים.
קְחִי סִכּוּן, נַעֲרָה, קְחִי סִכּוּן,
לַבָּרוּר מֵאֵלָיו הִתְכַּחֲשִׁי.
אִם לֹא נְנַסֶּה אֵיךְ נֵדַע?
כִּשָּׁלוֹן רַק מְחִיר שֶׁל גִּלּוּי.
כְּדֵי לָחוּשׁ אֲדָמָה בִּרְעִידָה,
יֵשׁ לִצְרֹךְ מַגָּעִים שֶׁל שִׁנּוּי.
נְפִילוֹת, בְּכָל עָתִיד שֶׁנִּבְחַר,
זֶהוּ חֹק הַכֵּלִים הַשְּׁלוּבִים.
רַק לֹא לִהְיוֹת הַדּוֹר שֶׁנִּזְהָר,
לִבְחֹר בַּסִּכּוּי כִּי רַק כָּכָה עָפִים. 

יניב קקון, "השכונה"

חברה שבה חלה גלות פנימית

החברה שבה אנו חיים היום היא חברה שבה חלה גלות פנימית על פרטים וקבוצות בתוכה. עם כל הגליה חברתית מורחקים עשרות אלפי אנשים ממקומות שונים, חשים חסרי אחיזה, ללא מקום רגשי ופיזי שבו יוכלו לשהות בחופש ובביטחון.

התחושה הרווחת היא כי הגשמה עצמית היא המטרה היחידה. בפועל, הגשמה זו מקדשת את עצמה על חשבון מחויבות חברתית, והאני עוסק בפיתוח עצמו לשם עצמו. הבלבול שנוצר עקב כך מביא את ההגשמה העצמית אל הביטויים החומריים ביותר שלה. אזרחים ומנהיגים בונים את עמוד השדרה הערכי שלהם על בסיס תועלת אישית, תוך התנערות מאחריות חברתית. כך נעלמת תחושת השייכות והקהילתיות המשמעותית כל-כך לעיצוב החברה וייצובה, על הפרטים שבתוכה.

דרך אחרת שבה ניתן לפרט מקום ראוי, מתחשב ורב תרבותי

קיימת דרך המאפשרת את התפתחות הפרטים בתוך חברה יוצרת, מאמינה. זוהי דרך שבה ניתן לפרטים מקום ראוי, מתחשב ורב-תרבותי, שבה מתבוננים ומבחינים באדם ובסיפור חייו, שבה רואים אותו כמטרה ולא כאמצעי ושבה הוא חש רצוי ונאהב.

כחלק מאותה הדרך, יש כמובן מקום לפיתוח העצמי, אך תמיד כחלק מתמונה רחבה יותר –  רכישת השכלה למען מימושה בחברה והרחבת הדעת למען חידוד האמת הפנימית והעמקתה. אדם המוצא את הדרך למימוש עצמי בהקשרים הללו, חווה תחושת סיפוק בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובב אותו, ומוצא את המקור לחדוות היצירה. כאשר מסתיים שלב אחד, עליו לתור אחר השאלה הבאה שניטעה בו. ולשם כך עליו להיות קשוב לעצמו ולעולם.

הדרך ליצירת שינוי חברתי טמונה בעוצמת המעשה השלם שיהפוך את מערכת הנורמות על פיה. יצירת מצב שבו עשיית הטוב, הקהילתיות והשותפות יהיו ערכים מקובלים שאינם שמורים ל"פראיירים".

ראשית, הדרך נמצאת בתהליך החינוכי רווי הבחירות המתרחש עם בני הנוער – בכיתת הלימוד, בתנועת הנוער או במתנ"ס. המשכה בדוגמא אישית. לדעתי, לא ניתן לחנך לשותפות, לקהילתיות ולאקטיביות בלי לנקוט ערכים אלה כדרך חיים.

תפקיד המחנך בעת הזו הוא אפוא להיות הסכר העומד בפני גלות ערכית ורוחנית זו, להיות מגן החברה מפני התפרקות וניכור. אדגיש את שלושת עקרונות הפעילות החינוכית, העומדים לפתחנו, ומזמנים חשיבה מורכבת וקשת פתרונות הנותנים דרור ליצירתיות.

העיקרון הראשון הוא החשיבה הקהילתית

העיקרון הראשון הינו עקרון החשיבה הקהילתית, החשיבה שלוקחת אחריות אמיתית על הקהילה סביב הקבוצה החינוכית שבה אנו פועלים. לא מתוך תחושת עוצמה וסיפוק אישי ולא מתוך תחושת נתינה לחלשים בקרבנו, כי אז יפשׂה בנו נגע ההתנשאות. אני מבקש כאן חשיבה פשוטה יותר, חשיבה שבה לדוגמא, דיירי בית אבות וחברי הקבוצה החינוכית נפגשים כמו סב עם נכדו, במפגש קהילתי-משפחתי אמיתי. מתוך אהבה.

כשנכנסתי לתפקיד ריכוז תנועת נוער, פנה אלי אחד המדריכים הצעירים המובילים ואמר לי שבפגישה שנערכה לפני הגעתי, הוחלט שהשנה אנחנו "משקיעים בעצמנו": ברמת ההדרכה, בדינאמיקה, בבירור ערכי מחודש, כך שבשנה הבאה נהיה מוכנים "לצאת החוצה", אל הקהילה. בתגובה לדבריו ביקשתי ממנו להתלוות אלי יחד עם עוד שני מדריכים, לנסיעה קצרה בסובארו סטיישן החבוטה שלי. ביקשתי מהם להתבונן בחניכים ההולכים ברחובות העיר, חוזרים לבתיהם, להתבונן בחלונות רבי הקומות או בחצרות הבתים הפרטיים שבהן, ברגעים אלה ממש, מתכנסים בני המשפחה סביב ארוחת הערב או צופים בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליהם, והילדים מספרים להוריהם ולאחיהם על הפעילות שעברו. ההורים והאחים – הרי הם המורה בבית-הספר השכונתי, הירקן ממרכז הקניות ליד הבית, השוטר הקהילתי. הם הם בני הקהילה.

לכן, אין הבדל בין "השקעה בעצמנו" ל"יציאה החוצה", אלא השלמה בין השתיים. המניע לעליית רמת ההדרכה ולפעילות במועדונית בשכונה הינו אותו מניע. העשייה והפעילות החינוכית הן חלק אורגני מהקהילה.

דמיינו לרגע את נקודת הזמן שבה החלה הקבוצה את פעילותה לראשונה, היא הייתה בנויה מחברי קהילת היישוב. עם הזמן "התרגלנו" למיקומה של הקבוצה, התרגלנו עד כדי כך שהקבוצה והקהילה הפכו להיות שני גופים נפרדים, והרי ההפרדה היא מלאכותית. יש לחשוב אחרת, לקחת אחריות קהילתית אמיתית על המועדונית, על בית-הספר, על המרכז המסחרי. כולנו מהווים חלק מאותה קהילה, כולנו חלק מאותו רב-שיח שחייב להתקיים כדי להחזיר לאנשים את תחושת הקהילה.

העיקרון השני הינו עקרון הדבקות באמת הפנימית והרחבת הדעת

עיקרון זה פועל בדרך של העברת המסר לקבוצה החינוכית. עלינו לעמוד איתן אל מול בערות חברתית, אל מול אדישות, אל מול דעות קדומות, כדי להחזיר סוג אחר של שיח, כזה שעוסק בתפישת-עולם ובלקיחת אחריות, להיות מחנכים היוצרים מפגש מכיל בין אדם לאדם אך עלינו גם להפגיש אותם באומץ עם אמת פנימית. דוגמא לכך נמצא בסיפור שחבר קרוב, העוסק בפרויקט התנדבותי לילי עם בני נוער, הביא בפני:

"אל הפרויקט הגיעו שתי סטודנטיות, עולות חדשות מברה"מ לשעבר, וביקשו להתנדב. כאשר הסתבר כי היום היחיד שבו הן היו פנויות כלל פעילות ושיח עם בני הנוער מהקהילה האתיופית הביעו המתנדבות את מורת-רוחן וטענו שהן 'מכירות' את בני הנוער האתיופי. אחת מהן טענה כי 'זה נוער שמרבה לשתות ולהשתמש באלימות'. הן ביקשו להתנדב ביום אחר או לעבוד עם בני נוער אחרים.

"לא יכולתי שלא לראות כאן הזדמנות חינוכית: הצעתי להן לנסות ולהגיע לפעילות, בתחילה מבלי לדבר. 'מצידי אתן יכולות לא לדבר כל זמן הפעילות', אמרתי להן.

"במפגשים הראשונים, כצפוי, שררה דממה. גם הנערים הביעו בפני את מורת-רוחם על כך שהמתנדבות 'לא משלהם'.

"אט אט, החלו הנערים להעלות שאלות על עצם הפעילות של הבנות. לאחר שהבינו שפעילותן נעשית בהתנדבות, החלו הנערים להתעניין, 'מה, ולא משלמים לכן?'. נראה שמעשה זה של הבנות השפיע עליהם מאוד. 'אף פעם לא נתקלנו באנשים שעושים משהו בלי לקבל עליו כסף'. עצם מעשה ההתנדבות יצר שיח שנפרש לאורך כמה שבועות.

"השיח הלך והעמיק והקשר הלך והתעצם. הנערים לא היססו להתייעץ עם הבנות על הסוגיות הכי קשות, אישיות ומורכבות, וראו בהן דמויות משמעותיות ואף מודלים לחיקוי. עם הזמן נוצר גם קשר טלפוני ודאגה אינסופית לחיי הנערים".

זוהי דוגמא מובהקת לכך שכדי להנחיל סוג אחר של שיח בקרבנו, כדי להגיע לאותה אמת פנימית, קהילתית, משותפת, יש "לנקות" דעות קדומות וסטיגמות בנות עשרות שנים. יש "להתנתק" מהטפל ולחזור לגעת בעיקר.

הנוכחות המשותפת ומעשה ההתנדבות גישרו על פערים והביאו לשותפות אמיתית, חמה, אוהבת וכנה בין אנשים שונים, בגילאים שונים, ממין שונה, מעדה שונה ומצבע שונה. זהו כוחו של המעשה החינוכי-קהילתי השלם, הטמון בכך שכל פרט בקבוצה בוחר בָּאמת ובשיח הקבוצתי.

אביא דוגמא שנייה המבהירה פן נוסף של עיקרון זה. זמן קצר לאחר ביצוע ה"התנתקות" מיישובי רצועת עזה, נכנסתי לתפקיד רכז כלל תנועות הנוער באשדוד. במסגרת תפקידי הגיעה אלי קומונרית מתנועת נוער דתית לאומית. במהלך דיון שערכנו בנושא, היא אמרה לי שהיא מעדיפה את מי שעמד מולה והפגין עם סרטים כחולים בעד ה"התנתקות", על פני אלה שלא נקטו כל עמדה. כחולי הסרטים, שחלקו איתה את הצומת שבו הפגינה, הבינו את המצב שאליו נקלעה החברה הישראלית והשלכותיו והיו מוכנים לעשות למען האמת הפנימית שלהם ולקחת אחריות על התוצאות. היא העדיפה את כחולי הסרטים על פני מי שישב בבית-הקפה באותו צומת, שבו התרחש לנגד עיניו מאבק חברתי ואידיאי. היושב בקפה 'דפדף' את ה"התנתקות" קדימה אל מדור ההורוסקופ תוך שתיית קפה ואכילת עוגת גבינה. עם כחולי הסרטים הייתה אפשרות לקיים דיאלוג, הם בחרו להישאר במשחק. מאבקם היה מנוגד למאבקה אך דמה לו בהיבטים רבים.

העיקרון השלישי הינו עקרון שיתוף הפעולה.

את הקבוצות יש לחבר יחד לפעולה נחרצת ומאוחדת כנגד אותו "לא כלום" המושך את הפרטים בחברה, חסרי תחושת הלכידות. עלינו להעצים את תחושת השליחות המקננת בקבוצה שאנו מחנכים. רק ביחד יעמוד כוחנו בפרץ שמולנו, רק ביחד נמשיך לקיים קהילה שפרטיה נוטלים אחריות הדדית האחד על רעהו, בכל תפקיד במרקם החברתי והקהילתי.

בסיומה של אחת ההרצאות שהעברתי פנתה אלי אחת המדריכות ואמרה כי בקבוצה שהיא מדריכה, בנות כיתה ה', ישנה בעיית דינמיקה בין חברות הקבוצה.

המלצתי לה לערוך סבב שיחות אישיות ולאחר מכן לקחת את הבנות לצפות בשיעור שחייה אמנותית של בנות בגילאים דומים במתנ"ס השכונתי.

לשאלתה איך זה יפתור את הבעיות בקבוצה, עניתי כי הבנות יראו את התיאום בין השחייניות הצעירות, תיאום המתבצע בלי מילים, וכשהן ייצאו מהאימון יתפתח שיח בין בנות שתי הקבוצות.

וכך היה. בעצם הגילוי ההדדי בין הקבוצות, מצאו הבנות שותפות קרובות להצלחות ולבעיות הקבוצתיות ובכך התבטאה הלכה למעשה המחשבה הקהילתית.

המדריכה בחרה לקחת את קבוצתה למסע קהילתי נוסף. תחילתו נמצאה בשאלת המכנה המשותף: מה חסר לבנות שתי הקבוצות בקהילה? המשכו היה בבית-הספר וברחובות השכונה  וסיומו בלקיחת אחריות ובמעשה תיקון משותף.

בנות שתי הקבוצות בחרו ביחד להשתלב בפעילות התרמה למען ילדי תסמונת דאון ולאחר-מכן הן השתתפו בקייטנה שעיקרה שילוב. הן בחרו כך כי הרגישו שהדבר שחסר להן הוא להצליח להבין את השונה. בעצם הנתינה המשותפת וחוויית השילוב, הפכו בעיות הדינמיקה, שאפיינו את הקבוצה בעבר, לשוליות, עד שנעלמו כליל.

אתן דוגמא אחרונה ומסכמת. באחד הימים הפנו אלי פליט מאריתריאה, שהגיע לישראל עקב המלחמות הפנימיות המתנהלות בארצו, מתוך חשש ממשי לחייו. אותו אדם חיפש מורה לעברית כדי שיוכל לעזור לאנשי הקהילה שהגיעו עימו למצוא את מקומם במרקם החברה הישראלית.

נפגשנו ובמהלך השיחה התגלה בפני אדם מדהים, משכיל ובעל כריזמה המשלב בבקשתו את הצורך האישי שלו ואת הצורך הקהילתי ולקיחת האחריות בצורה מדויקת להפליא.

מייד בתום פגישתנו ערכתי כמה שיחות טלפון וההיענות הייתה מרשימה – בתוך יומיים נמצאה מורה מתנדבת מתנועת השומר הצעיר, מורה מחליפה מתנועת הצופים ומלווה מתנועת המחנות העולים.

שלושה חודשים מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון שנפתחה כך: "רציתי רק להראות לך כמה אני מתקדם בלימודי, אני כבר קורא וכותב בעברית ובעתיד הקרוב אשלח לך הודעת טקסט על המשך ההתקדמות".

עלינו, כמחנכים, מוטלת האחריות להנהיג הווה אחר, חברה חדשה. מהפכה – היום.

שגורה בפינו האמירה כי הנוער הוא העתיד. אמירה זו, ועוד רבות כמותה, מסנוורת אותנו באי-דיוק שבה, שכן אין עתיד בלי הווה. לכן אין להמתין עד שעולם המבוגרים ייתן לנוער את המושכות, שכן נוער היוצר הווה אחר, הוא נוער שינהיג עתיד אחר. יש מיליונים המשוועים לרשת ביטחון פיזית, אישית וחברתית, יש מיליונים המחכים לשינוי. עלינו, כמחנכים, מוטלת האחריות להנהיג הווה אחר.

זה בידיים שלנו, יחד בונים חברה.

יניב קקון | מאמר מקיף "יחד בונים חברה- מודל לשילוב החינוך הבלתי פרומאלי בעיר החינוך" | נכתב במרכז הידע הבינלאומי לערי חינוך C2City. הקליקו לקריאה

כתבה על יניב קקון בידיעות אשדוד. הקליקו לקריאה