לתת לילדים מצלמה יקרה…ולסמוך עליהם
גן שושנים א׳ הוא גן טרום חובה בקצרין. ייחודו של הגן בהיותו גן ניסויי בתחום האוריינות החזותית. הלמידה בגן מתבצעת באמצעות התבוננות בתצלומים ויצירת תצלומים אישיים.
האני מאמין האישי שלי: קודם כל להאמין ביכולות הילדים. אני נותנת בידיהם בגיל צעיר מאוד מצלמה יקרה ומאמינה באחריות שהם לוקחים על עצמם וביכולות שהם מפתחים בהתאם לצורך.
שביט היא חלק מגני
שביט, אישה צעירה עם צרכים מיוחדים הצטרפה אלינו לגן. משנה לשנה אנו נותנים לה יותר תפקידים בהתאם ליכולות שלה, נותנים לה תחושה שהיא יכולה ומסוגלת להיות חלק מהגן, מכוונים אותה ומעצימים אותה.
במסגרת עיסוקי בצילום התנדבתי במועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים. יום אחד אמרה אחת הנערות בעצב: "אוף, מחר אני בבית ולא הולכת לבית הספר, ומשעמם לי…" הצעתי לה בספונטניות לבוא אליי לגן… ומאז- אנחנו יחד כבר 6 שנים (או יותר…).
שביט חלק מגני כ- 6 שנים. אף פעם לא חשבתי שאני עושה משהו כל כך מיוחד. בביתי, ההתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים היא חלק ברור ומובן. כל ילדיי עשו זאת ולכן עד שקראתי את סיפרה של שביט לא הבנתי את המשמעות האדירה שמקבל בעל הצרכים המיוחדים בהשתלבותו. לראשונה שמעתי את הצד שלו….
אני מאמינה ויודעת שחינוך הוא דרך דוגמא אישית. מתוך מה שהילדים חווים הם לומדים ובהמשך מיישמים…
אנו בגן חיים את מציאות קבלת האחר בשילובה של שביט בגן. עשייה הלכה למעשה…בטוחה שהילדים רואים את השוני בשביט ועל אף זאת מתייחסים אליה כשווה בין שווים. פונים אליה כמו שפונים לכל המבוגרים בגן אוהבים אותה ומחוברים אליה חיבור אמיתי כמו שילדים יודעים להיות אמיתיים..
בטוחה שבמיוחד בימים אלה אנו יכולים לשמש השראה אדירה באיך לקבל את השונה בלי הרבה מאמץ רק עם רצון טוב לפתוח את הלב….
זה המקום לפנות לאנשי החינוך לקחת צעד קדימה ולשמש דוגמא אמיתית שתשפיע על עתיד החברה מכיוונם של הילדים הצעירים…
שביט נותנת בגן ביטוי לחוזקות ולכשרונות שלה יוצרת סדנאות לילדים בקיפולי נייר ומצד שני לומדת להתמודד עם הקשיים ולעקוף אותם. כמו למשל התמודדות עם הקראת סיפור לילדים. כגננת בגן כמו לילדים גם לשביט אני לא מוותרת לה ועליה, אלא מחפשת דרכים להפוך כל אי אפשר לאי של אפשר.
על הספר של שביט
גולת הכותרת בהרפתקאההמשותפת שלנו הוא הספר שכתבה שביט ומתוכו ניתן להבין מה עובר על שביט ואת תחושותיה ורגשותיה כלפי צוות הגן, ההורים והילדים. חשוב לדעתי להפיץ את הספר כדי שאנשים יבינו מה קורה בנפשם של האנשים עם הצרכים המיוחדים… לא תמיד (אם בכלל) יוצא לנו לשמוע אותם מספרים מתוך ליבם….
לדעתי מרגש (בעיקר לי אבל לכל מי שקורא…) להבין איזה מקום יש לי (וגם לילדים) בחייה של שביט. לחשוב מה היה מצבה אם לא היינו נפגשות ולא הייתי מזמינה אותה לעבוד איתנו.
שביט מספרת בספרה:
"המפתיע היה שהילדים לא התרגשו בכלל מהצורך שלי בכיסא גלגלים אלא התחילו לריב מי יסיע אותי….״.
"היה ממש מקסים. ההורים המלווים ממש פירגנו וכל הזמן אמרו לאימא שלי כמה הילדים אוהבים אותי ושתדע שלא יוכלו בלעדי בשנה הבאה".
"יעל היא הגננת הכי מדהימה ומכילה שאני מכירה…העובדה שיעל עזרה לי נתנה לי הרגשה של בטחון ואפילו רצון לנסות שוב ולהצליח".
