בצל העמימות בגבולות והדומיננטיות הגברית המבוססת על מיתוסים של השתקה, האישה בחברה המסורתית שלנו נדחקת לשולי המרחב הציבורי, וכאשר ברקע נשמע הלחש של הגברים: תפקידי מפתח אינם מיועדים לנשים…
בחברה מסורתית זו, כאשר עדיין מהדהדות לי בראש, המלים שנאמרו לי" ׳נג׳אח, את יכולה להיות מנהלת גן, אולי יסודי אבל מנהלת תיכון? בהחלט לא!׳
החלטתי להגשים את החלום שלי. למרות זאת החלטתי להגשים את החלום שלי ולהיות מבין המובילות במערכת החינוך – החלום התמזג עם המציאות, נגעתי בגבולות והפכתי להיות המנהלת הראשונה לבית ספר תיכון במגזר הדרוזי.
הובלתי אותו להיות התיכון הניסויי הראשון והיחיד במגזר הדרוזי עם הישגיo מרשימים ברמה לימודית וחברתית.
בצל מעמד האישה בחברה שלנו, הלך והתעצם בתוכי הצורך לעשות בדיקה מחודשת לחוויות הפרטיות שאני עוברת, ולתהליכים חינוכיים שאני מובילה בבית הספר. במקביל, ומאחר ואנו חיים בחברה דרוזית סגורה בתוך גבולותיה המסורתיים, הגיאוגרפיים והחברתיים, נגזלה ממני הזכות לחתור לזירה הפוליטית, וההחלטה שלי הייתה לא לפרוץ גבולות.
האמונה שלי לעבוד על מה שיש וליצור מה שעוד אין…..
לאורך הדרך התעוררו אצלי הרבה שאלות:
האם אצליח לפרוץ דרך כאישה מעוררת השראה בחברה שלנו ובארץ בכלל?
האם אוכל לשנות את המפה החברתית הקיימת?
איך לגרום לקולות המושתקים שבתוכי לצעוק ולנגוע בגבול המוסכמות באופן עדין?
הנחת היסוד שלי, כמנהלת בית ספר תיכון ניסויי, היא: כדי לחולל רפורמה חינוכית בעלת השפעה חינוכית לטווח ארוך, תידרש ממני התבוננות מעמיקה ומתמדת למציאות המחוברת לתיאוריה, תוך כדי הטמעת התהליך והקשבה לשותפים ביישום התהליך.
לכן ראיתי לנכון לצאת למסע בכל האומץ, ולהפליג באוניית "הפדגוגיה הביקורתית" במעטפת הניסוי – "לגעת בגבולות בגבולות"
הובלתי את ביה"ס להיות התיכון הניסויי הראשון והיחיד במגזר הדרוזי עם הישגים מרשימים ברמה לימודית וחברתית.
לאורך תהליך הניסוי הזדמן לנו להתעמק יותר בתפיסת הפדגוגיה הביקורתית, שהינה עמוד השדרה שעליה מתבסס הרציונל של נושא הניסוי שמטמיעים אותו בבית הספר. המניע להובלת הניסוי הוא חוסר יכולת הביטוי העצמי והביקורתי אצל התלמידים, כתוצאה מהסמכות והמוסכמות של החברה וגם בגלל גישת ההוראה המסורתית המוטמעת על ידי המורים בבית הספר.
חינוך ביקורתי דורש התנגדות למיתוסים ולהשתקה באמצעות דיאלוג ביקורתי באקטיביזם מעשי. בבית הספר הדרוזי הסטנדרטי קיימת בעיית חוסר יכולת ביטוי עצמי ביקורתי כי התלמידים חיים בחברה מסורתית מבוססת על מיתוסים והשתקה ולא עוברים תהליך ביקורת של שאלת שאלות – תהליך דיאלוג ביקורתי.
בכדי לשנות את המציאות ולהוציא את התלמידים ממצב ההשתקה למצב יכולת ביטוי עצמי ביקורתי, קיימנו בבית הספר מסגרות שיח שונות המבוססות על גישת החינוך הביקורתי ודיאלוג מעצים בין המורים, תלמידים והורים: קפה דילמה, במות דיון, חלוצים על הבמה.
ותמיד הפלגתי באונייה בין שתי גדות…
בין כן לבין לא… בין המותר לבין האסור… בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי… בין הגמשת הגבולות לבין פריצת גבולות…
כן לקיים שיח רב-תרבותי עם בני הנוער מהמגזר היהודי בכדי לרכך את המחסומים הפסיכולוגים ומחסום השפה העברית, לאפשר דיאלוג, להגמיש את הגבולות בין שתי התרבויות.
ולא לבדידות ולדחייה חברתית שנובעת מגבולות חברתיים ופוליטיים שהחברה קבעה אותם למשך הרבה שנים.
לפי דעתי, הנושא מצוי במודעות החברה וקיים בדיון הציבורי, אם זה בתקשורת או ברשתות החברתיות, וההתעלמות ממנו בשיח החינוכי פוגע במושגי היסוד שהמשרד דוגל בהם.
מתוך אחריות חינוכית קולקטיבית, ראיתי לנכון להתייחס לנושא טעון כזה למרות המורכבות החברתית והפוליטית הקיימת בחברה שלנו, ולדאוג לפתח מרחב, בבית הספר, לניהול תהליך של שיח רב-תרבותי, וזה למען צמצום היקף הפער הרגשי והחברתי הקיים בין התלמידים משני המגזרים, ולפיתוח דמות בוגר שיוכל להתמודד באופן אפקטיבי עם שאר התרבויות, וגם פיתוח יחסי גומלין המבוססים על ערכי הכבוד, קבלת האחר והסובלנות, כך שהדעות שיתגבשו יהיו מבוססות על החוויה הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית שעברנו, ולא על דעות קדומות וסטריאוטיפ.
הובלתי תהליכים שנוגעים בגבולות, ולפעמים העזתי להמריא מעבר לגבולות…
לשם כך בחרתי באומנות כשפה עולמית, ככלי שמגמיש את הגבולות ופותח חלון הזדמנויות… שמחברת בין גבולות… בין המסורת לחדשנות… בין התפיסות הרב תרבויות… בין עולמו הפנימי של התלמיד לבין העולם החיצוני…
חינוך ביקורתי דורש חיבור בין דיאלוג לעשייה מהפכנית. האומנות בכלל, ומגמת האומנות שפתחנו בבית הספר בפרט, יצרו ערעור מובנה על סמכות המוסכמות המסורתיות הקיימות בחברה ועל גישות ההוראה המסורתיות, כאשר היא כוללת בתוכה עשייה אקטיבית ולא רק דיאלוג. במובן זה, מגמת האומנות יצרה דיאלוג רלוונטי המחובר לעשייה ביקורתית אקטיבית. ולכן חינוך ביקורתי התקיים בבית הספר בתהליך הוראת האומנות הרב תחומית ובמסגרות השיח הרב-תרבותי.
בין השאיפות לבין המציאות, בין התמיכה לבין ההתנגדות, בכל מקרה, החלום שלי חי ופועם ולא יאבד תקווה…
