״אי שם, על גדותיו של נהר עתיק שזקניו כינוהו "חיים", חיו להם בנחת יצורים נחמדים. חלק מאוד משמעותי בקיום שלהם היה להיאחז בכל כוחם בסלעים לבל יסחפו בזרם השוצף. היה די ברור לכולם שאם ירפו אחיזתם בסלע, הם ישלמו על כך בחייהם ממש. "מי שמרפה ונסחף, לא חוזר לעולם" כך הדהדו השמועות".
כאדם שמקדיש את חייו לחינוך וכמי שלוקח חלק פעיל בהובלת שינוי בחינוך הציבורי, נתבקשתי לכתוב כמה מילים על "שבירת קיבעונות" וגם על ה "רשות לערער". ובכן אני מרגיש שאין לי אלא לפתוח בסיפור מחיי היום יום שלי כמנהל. בבית החינוך שבניהולי, בית חינוך ציבורי "רגיל" מבחינת כל כללי הרגולציה ותשלומי ההורים, יש מושג שנקרא: ועדה לע"ם (למען עתיד משותף). כשילד או מבוגר חשים שיש איזה אי צדק כזה או אחר, או דבר מה הדורש שינוי הם יכולים (ילדים ומבוגרים כאחד) למלא את הטופס ולכנס ישיבה של ילדים ומבוגרים בשולחן עגול על מנת לפתור את הקונפליקטים באופן דיאלוגי שמניח על השולחן את העובדה שעלינו למצוא דרכים על מנת לחיות טוב יותר ביחד. כדי לעודד תלמידים להיות במצב של חשיבה ביקורתית, בחצי השנה הראשונה של כל תלמיד חדש אני כמנהל נותן קרטיב למי שמגיש נגדי "תלונה" בוועדה לע"ם. אני עומד על כך שהטקסט יהיה מנומק ומכובד כמו גם הדיון, ולצד זאת חשוב לי שאף תלמיד לא יפחד להמשיך לפתח את החשיבה החופשית שלו, שונה ככל שתהיה מזו שלי. על מנת שיהיה מקום לחשיבה שונה ומגוונת יש לתת לה מקום לא רק בשיעור אזרחות או בשיעור שפה כשמעלים טיעונים שונים בעד ונגד, אלא ממש בשיח היום יומי של כולנו בינינו לבין עצמנו. לא לחינם במילה "סובלנות" נחבאת לה המילה "סבל". לשבת מול אדם שאתה מעריך ויחד עם זאת חושב שונה ממך, זה כמעט בלתי נסבל מבחינה קיומית. ואם אנחנו רוצים חברה טובה יותר, עלינו לשכלל מיומנות זו, ויפה שעה אחת קודם.
ללא פחד/ דבר המנהל (תלוי בשער הכניסה לביה"ס)
ילדים יקרים ואהובים
בבקשה, אל תפחדו ממני
בבקשה, אל תצייתו לי
כבדו אותי כפי שאני מכבד אתכם
אך אל תהססו לצאת נגדי
בטיעונים סדורים
באמירות נוקבות
אל תהססו להגיש נגדי תלונות
בוועדות השונות בבית הספר
בבקשה: נסו להוכיח לי שאני טועה
שיש דרכים אחרות
שיש עוד אפשרויות.
״…יום אחד, אחד היצורים שהיה איש חינוך ובמקרה מנהל של בית ספר, החליט שהוא לא מוכן יותר. הוא לא מוכן יותר שרק יגידו לו מה לעשות, הוא לא מוכן יותר ללמד שיעורים תיאורטיים על הנהר הזה שנקרא "חיים" מבלי לזרום אתו, הוא לא מוכן יותר לפחד. עצם המחשבה שהוא עשוי לכלות שם את חייו כך צמוד לסלע לצד הנהר הזורם, הפילה עליו אימת מוות בעודו חי. "מוטב לי שאשחרר ואמות תוך כדי זרימה גם אם אחיה פחות, מאשר אשאר לי כאן ואמות משעמום או תחושת דיכוי". אמר לעצמו המנהל והרפה את אחיזתו באחת".
חברות וחברים, השינוי שנדרש אינו שינוי קוסמטי, אלא שינוי פרדיגמה. לא תספיק כאן תכנית לימודים ייחודית, או פלקטים עם יעדים חדשים. לא יעזרו כאן נהלים שיחייבו לעשות שינוי, וגם לא עוד יועצים, או מפקחים, או השתלמויות והכשרות והטמעות של רפורמות כאלה ואחרות. השינוי שנדרש אינו במערכת החינוך אלא בנו, כל אחד בעצמו. לבחון מחדש את השאלות הקיומיות- לשם מה אני חי, איזה אדם אני רוצה להיות ובאיזה עולם אני רוצה לחיות. למשל אחד המרכיבים העיקריים שנדרש לעשות בהם שינוי עמוק עוסק באוטונומיה שיש לאנשי המקצוע בשטח. ובכן שלא תטעו, אין מדובר במה שקרוי בז'רגון העסקי "ביזור סמכויות" או "האצלת סמכויות". שם לכאורה איזה וזיר או איזה פאודל משחרר מעט את החבל לנתיניו כדי שירגישו יותר טוב ויקריבו את עצמם למענו או למען העסק. מדובר על ויתור עצם קיומו של החבל. כבר בשנות ה-70 כתב קרל רוג'רס את המסה החינוכית שלו: "החופש ללמוד" מסה שמדברת על כך שלמידה עמוקה וממשית יכולה להתרחש רק בתנאי חירות (לא הפקרות). בהאצלה וביזור סמכויות החירות מותנית בהצלחה ובהישגים, הכישלון והטעות אינם מקובלים ולכל היותר נחשבים כרע הכרחי, וכמעט תמיד יעמוד שם איזה בר סמכא שיחליט עד מתי הוא נותן לך את החופש ומתי הוא ייקח אותו ממך.
האוטונומיה העמוקה שמבוססת על חירות קיומית ואשר אני עד לה במקומות בהם אני מסייר כמו פינלנד ואסטוניה, מניחה כהנחת יסוד שכל אחד רוצה ויכול להצליח אם רק יהיה לו את החופש לנסות לטעות לתהות ולהתפתח. האוטונומיה העמוקה שמבוססת על חירות מאמינה שכל אחד יכול להצליח לא משנה כמה פעמים הוא נכשל ועל כן האוטונומיה הקיומית "כופה" הצלחה שממדיה קולוסאליים בדיוק כפי שמתרחש באותן תרבויות. אבל כדי לעשות שינוי צריך אומץ להיות לפרק זמן ככל שיידרש, ללא קרקע כלל. ממש כמו אותו יצור בסיפור המעטפת של מאמר זה. נדרש ממי שרוצה לעשות שינוי פרדיגמתי, לעזוב את המוכר, להיות לזמן מה ללא כלום, מבלי לדעת בוודאות לאן, מבלי לאחוז ב"דבר הבא" ובעיקר להסתפק באמונה בכיוון. רק מי שיש לו מיומנות זו, יוכל לגלות יבשות ולהמשיך להיות תלמיד נצחי.
הבעיה המרכזית טמונה בכך ששיטת החינוך והלימוד שלנו אינה נותנת מספיק מקום של כבוד והערכה לכישלון, לניסוי לטעייה ולתהייה. בשיטת הלימוד הנפוצה, שואלים יותר מדי שאלות שיש להן כבר תשובה ידועה ופחות מדיי לומדים להיות נבוכים נוכח אי הידיעה הקיומית של חיינו. נבוכות שנוח לנו בה ככל שאנו צעירים ובשלב מוקדם מדיי אנחנו מדכאים אותה בגלל שאין זמן וצריך להספיק את החומר.
הזכות (והחובה) לטעות
כל טעות שאני עושה
מציתה כוכב בשמי חיי
עוד כוכב
שמאיר לי את הדרך הביתה
בערוב ימיי
שמיי המפוארים
יעידו
עד כמה
העזתי להיות.
״לאחר שהרפה הייצור מהסלע, הוא נמשך מטה במערבולת ללא כל שליטה. ידיו שהיו מאומנות באחיזה לא ידעו לנוע בגמישות הנדרשת לשחייה. מים רבים חדרו לריאותיו, הנשימה כמעט ופסקה והוא צלל מטה אל הקרקעית כאבן שאין לה הופכין. הסלע שעזב כבר חלף מבלי שוב, והמים הגועשים צבעו הכול בחום אדמה כך שגם אופק לא היה בנמצא. מחשבות שונות חלפו בראשו ממש כמו בני ישראל שביקשו לחזור למצריים נוכח ים סוף. כל שנותר היה לעצום עיניו ולהתמסר לזרימה".
אם רוצים להצמיח מנהיגות פנימית בכל אדם, אם רוצים לעבור מצייתנות לקהילתיות, שומה עלינו לקבל כחלק בלתי נמנע גם את אי־הסדר ואובדן השליטה. מי שנכנס לגנים הבהאים ורואה בהתרשמות את השיחים המסותתים, ראוי שידע שיש לכך מחיר: השיחים הללו, אם ימשיכו לגזום אותם, לעולם לא יפרחו ובוודאי שלא יניבו פרי. ואני אומר זאת באחריות מלאה כגנן מנוסה. השיחים שם הם אובייקט עבור הגנן, בעוד אני גנן המעוניין לסייע לכל פרח לממש את תכליתו. ברור ונהיר שחובה לסייע בגיזום נכון המתאים לכל עץ כך שיהיה לו גזע חסון שיוכל לשאת את פרחיו ופירותיו. מה, למי וכמה – זו שאלה שכל מחנך, הורה ואדם צריכים לבדוק ולנסות עם עצמם במהלך חייהם. זכרו שמי שבוחר בחינוך אינו חפץ בשקט תעשייתי אלא בהמולה של התפתחות. אז בבוקר, בואו ונחפש את הרעש הנכון – אם שקט מדי כנראה שדבר מה מתפספס.
״ממש רגע לפני הוויתור הגדול נוכח תחושת הסוף הקרב, זרם עדין כמעט לא מורגש הרים את היצור לפני הנהר. לפתע מצא את עצמו היצור בלגונה תכולה. השקט אפף את האוויר קולות הציפורים ניגנו במרחב ו… הפלא ופלא. יצורים ממש כמותו שוחים, קופצים מן הסלעים, משתובבים בלי פחד. "כאן ארצה לחיות" אמר לעצמו היצור".
כל מי שרוצה לעשות שינוי, בחייו בכלל ובחינוך בפרט חשוב שידע: עומק השינוי כעומק האמונה, ולעיתים עומק השינוי כעומק הסבל. מי שלא אומר: "די, חייבים אחרת" לא יעשה שינוי וימשיך במיקוד שליטה חיצוני להאשים את – המדינה, משרד החינוך, ומס הכנסה בצרותיו במקום לעשות מעשה. אני מצהיר בפניכם, אני לא יודע ומעולם לא ידעתי מה נכון לעשות. אני מרגיש לאן הכיוון שמרגיש לי מדוייק נכון לעכשיו, ולשם אנסה כל עוד כוחי בי ולא משנה כמה פעמים אכשל. כפי שאני אומר תמיד לילדיי: " ממש לא אכפת לי אם תצליחו, אכפת לי האם תנסו אם לאו". רבים שכמותי מבעבעים שינויים כיום בשטח לצד מערכות שמחפשות חדשנות מתמדת כמו אגף המו"פ במשרד החינוך. אז לכל אלה שאינם רוצים לעשות שינוי מבחירה, דעו לכם שלא ירחק היום שפשוט לא תהיה לכם ברירה אם תרצו להיות רלוונטיים. ולכל מי שבאומץ לב יוצא אל השממה, בואו נאחז ידיים ונחזק אחד את השני. זו הרי המשמרת שלנו, והיא קצרה.
לשם
סורו מלפניי
קטני האמונה
אלוהיי ציווני
לחצות את השממה
לחצוב צור למים
לשבוע מן מן השמים
לצעוד לאור כוכבים
במרחבים ללא שבילים
שם כף תמרים כמגבעת
תצל ראשי מפני חמה
ונווה מדבר צנוע
ירווה את הצמא
מוטב לי, היות הלך בשממה
מאשר שממה, תהלך בקרבי.
״לאחר תקופת מה, חש היצור שגם המקום הנפלא מוכר לו כבר מדיי. שהוא רוצה לפגוש את עצמו שוב במקומות חדשים. הדבר היה מאוד מקובל בקרב היצורים החופשיים, כל אחד בזמן המתאים לו יצא "למסע הלמידה הבא". וכך נפרד היצור מחבריו, תוך ידיעה ברורה שמעת לעת יפגשו במערבולת כזו או אחרת או בלגונה תכולה.״
מפעם לפעם, בזרימה המעגלית של הנהר הזה המכונה "חיים", יוצא שחולף אותו יצור ליד חבריו הראשונים שעוד נאחזים בסלע. "ראו, הינה משיח" חלקם אומרים. אחרים מפצירים בילדיהם: "אל תסתכלו עליו, הוא מסוכן, הוא מכשף". "לא משיח אני, גם לא מכשף" יצעק לעברם היצור. "רק לשחרר, רק לשחרר"…
קולות המים, ושאון החרדה, ירחיקו את דבריו עד שאינם נשמעים כלל.
אשרי המאמין
בכל בוקר אנחנו מפקידים את ילדינו
בידיי מורים
שאנחנו לא מאמינים בהם
מפקידים את מורינו בידיי מוסדות הכשרה
שאנחנו לא מאמינים בהם
מפקידים את עצמנו בידיי שלטון
שאנחנו לא מאמינים בו
למרות שאנחנו הם
המורים, מוסדות ההכשרה, השלטון.
אשרי המאמין!
היום אני אומר לכם בוודאות: לא חסר כלום כדי להפוך את החינוך הציבורי לחינוך הכי טוב בעולם. השינוי הוא בידיים שלנו. הלוואי ויהיו עוד משאבים, פחות תלמידים בכיתות וחינוך חינם אמתי. אבל עד אז, אנחנו אנשי החינוך יכולים לעשות הכול. ניתן ללמד רב גילאי, ללמד טראנס-תחומי, כמעט ללא שיעורים פרונטליים. התלמיד הרי לא זקוק למורה שילמד אותו אלא למבוגר שיהיה לצדו בתהליך הלמידה. מקומו של ביה"ס במתכונתו הישנה חייב לעבור שינוי עמוק. ביה"ס האמתי הוא החיים, וביה"ס כמוסד אמור לסייע ללומד לתכלל את הישות הלומדת שהוא. אפשר לתת אוטונומיה מוחלטת לצוות של אנשי מקצוע (מורים) כפי שמתרחש בשאר המקצועות בחברה. אפשר ורצוי לתת מקסימום אוטונומיה לילדים שינהלו את למידתם. שהרי תכנית הלימודים האמתית = המבוגרים שבבית הספר. במקום בו המבוגרים עוברים תהליכיי התפתחות כבני אדם, שם הגאולה. בית ספר בו המבוגרים ממשיכים להיות תלמידים קיומיים, זה המקום. ילדים שנמצאים ליד מבוגרים שחיים חיים של משמעות וממשיכים להתפתח, נמצאים בבית ספר מעולה בו לא מדברים על החיים ולא מתכוננים אליהם אלא חיים אותם כאן ועכשיו. אנחנו כבר עושים זאת (לפחות מנסים) ויש כבר לא מעט מקומות בארץ שעושים שינוי כזה או אחר. הגיעה השעה, אף אחד לא יעשה את השינוי עבורנו. לשם כך אנחנו צריכים בעיקר להאמין באחרים ובעצמנו ולתת את הזמן לתהליך להתרחש. והוא בהחלט לא קל ומאוד מאוד מפחיד. אבל תארו לעצמכם איזה נפלא יכול להיות אחרת. ובאשר לזכות לערער, הרי שזה הבסיס ללמידה. זה שאינו מאפשר לעצמו לערער, לא מאפשר למוריו לערער וחלילה גם לא לתלמידיו, שלא יכנה את המערכת שהוא מנהל בשמות כמו: בית ספר או מערכת חינוך. החירות הבסיסית היא מרכיב חיוני בלמידה והתפתחות. דייקו עם עצמכם את השאלה "לשם מה" וצאו לשם כאילו אתם נלחמים על חייכם, כיוון שזה בדיוק מה שאתם עושים. אל תבקשו מאף אחד אישור לערער, פשוט ערערו.
נפגש בלגונה.
*** סיפור המעטפת למי שטרם זיהה, הוא בהשראת ריצ'ארד באך בספרו תעתועים הסיפור בפתיחה נקרא: משיח בעל כורחו.
