רבקה: יעקב, אתה נחשב כיום כאחד ממנהיגי החינוך עתירי העשייה, מי שמוביל חדשנות חינוכית פורצת גבולות תרתי משמע. קראתי בספרך על דרכך למנהיגות, דרך שנבטה מתוך הזעזועים שעברו עליך בשנותיך כתלמיד בעל צרכים מיוחדים.
בספרך אתה כותב שכבר בגיל חמש, בגן הילדים, כשהגננת, כנוהל, נהגה לסגור אותך במחסן החשוך כעונש על התנהגותך, ישבת בחושך הקשבת לקולות הילדים וחשבת שוודאי חייבת להיות דרך אחרת לחנך ילדים. מאוחר יותר, בתיכון הפסקת לימודיך.
אתה יכול לספר מעט על ילדותך המוקדמת וגיבוש ראשוני של תפיסותיך החינוכיות?
יעקב: כתלמיד היו לי הרבה חוויות לא נעימות בבית הספר. במקביל, כבר כילד, בניתי לעצמי תובנות על ביה"ס וחינוך ילדים, אותן ניסיתי ליישם כמדריך, רשג"ד ורכז של שבט הצופים בחדרה. זה המקום היחיד בו אני והמדריכים נאבקנו להגשמת החלומות הפרועים ביותר שלנו לייצר מרחב חינוכי מצמיח. יער חדרה היה אחד המקומות המרכזיים בהתפתחות שלנו ושימש זירה לניסוי וגילוי.
השנה הייתי בן 60, השתתפתי במפגש מחזור של כתת היסודי שלי.חבריי הזכירו לי שכבר בכתה ב' הייתי יושב על הכיסא, מסתכל על ביה"ס ואומר לחברים שיש כאן ( בבית הספר) תקלה. לא הצלחתי להבין איך בית ספר כפי שהכרתי אותו, מכין אותי להמשך חיי.
רבקה: סיפוריך האישיים על חייך ועולמך הפנימי הם עולם ומלואו. אני רוצה לעשות תפנית בשיחה ולשוחח על מנהיגות. כשאתה מדבר על מנהיגות מה אתה רואה? חושב? אומר? יש אומרים שהמנהיגות משתנה בהתאם לתקופות. מה מבדיל בין מנהל ומנהיג? האם אפשר לגדל מנהיגים? האם אפשר לחנך מוורים ומנהלים כמנהיגים? האם אפשר לגדל ילדים מנהיגים, או שזו תכונה מולדת וטבועה בתוכנו?
יעקב: אני חושב הרבה על מנהיגות. לתפיסתי, כדי להיות מנהיג, דרושים ארבעה מדדים:
הממד הראשון והמרכזי הוא שילוב של אהבת אדם ולקיחת אחריות.
. המנהיג אוהב האדם יודע שכל חבר בארגוןמביא משהו מיוחד, ומאמין שככל שהוא ידע לראות את המיוחד בכל אדם הארגון יהיה חזק יותר. אנו בערי חינוך קוראים לזה לראות את היחיד וליצור ביחד. כדי שחברים בארגון ידעו שהם חופשיים להביא את הייחודיות שלהם. הם אמורים לדעת שהמנהיג לוקח אחריות על "כשלונות" של האנשים שסביבו ומבליט את האחריות שלהם על ההצלחות של הארגון.
ברגע שהקבוצה יודעת שיש מנהיג שייקח אחריות על הכישלונות ולא יזרוק אותו על מישהו בקבוצה, פה מתחילה מבחינתי המנהיגות. מנהיגות שיוצרת מרחב של צמיחה לכל מי שחי בארגון. בכלל, תפקידו המרכזי של המנהיג הוא ליצור תרבות של "אהבת חינם".
אני חוזר ומדגיש את נושא אהבת החינם – לא יכול להיות מנהיג שאין בו אהבת אדם ברמה גבוהה.
הממד השני – על מהנהיג ליצור ולספר "סיפור ארגוני" שמחבר בין העשייה המקומית, הקהילתית, הלאומית והאנושית הרחבה ביותר. סיפור שמצייר את הכיוון איך הופכים את העולם למקום טוב יותר. מנהיג טוב, יצליח לעשות חיבור בין כל פעולה קטנה וגדולה שהארגון עושה כאן ועכשיו ובין "תקון עולם". עליו לפתח "מודעות ארגונית" לשאלה איך פעילות הארגון תהפוך את העולם למקום יותר טוב. המנהיגים הפחות טובים יסבירו: "אנחנו פועלים כך כי זו ההוראה שקיבלנו".
הממד השלישי – המנהיג כאדם לומד. או כמו שאפלטון דיבר על "המלך הפילוסוף", המנהיג שצריך להיות אדם שמתעניין מאוד בתחום בו הוא עוסק ולכן הוא נמצא עם יד על הדופק לכל חידוש בתחום. המנהיג החינוכי חייב לראות חשיבות רבה ביצירת חלונות זמן ליציאה ללמידה והתפתחות עצמית. זאת מתוך כוונה שגם הלמידה של כל החברים בארגון תעמיק ותתפתח. כך ניתן יהיה לבחון את העשייה מכיוונים חדשים, להבחין בטעויות לשנות כיוון בעקבותיהן.
הממד הרביעי – החיבור בין החזון והפרטים של המעשה. היכולת לפרק חזון לתכניות פעולה ועשייה בפועל. יש תפיסה שטוענת שאנשים שחושבים בגדול ועושים בגדול, אינם מבחינים בפרטים הקטנים. אני לא מסכים לכך. לדעתי אילו אינן יכולות נפרדות. לדעתי כל מנהיג דגול שולט בפרטים הקטנים. מנהיג הוא אדם שיש לו חזון מצד אחד, שליטה בפרטים ויכולת לחבר ביניהם. מנהיג כזה לוקח קבוצה למימוש רעיונות ולא לדיבור על רעיונות. הוא יוצר את המפגש הגדול בין רעיונות ומעשה.
רבקה: אתה חושב שארבעה ממדים אלה נמצאים אצלך ?
יעקב: אני בשאיפה להיות שם, בכל ארבעה הממדים, אבל בכל אחד מהם אני רואה גם את החלק בו אני לא מצליח. בכל אחד מהממדים הללו אני במסע להתפתחות אישית.
יש הרבה הצלחות ואני חוגג אותן. אבל בספירלה נמצא גם השילוב בין הצלחה וכישלון. בכל אדם שמוביל קבוצה הם מתקיימים ביחד. כמו שאמרתי בתחילה, מסע של גילוי, מסע שאינו נגמר.
דוגמא לאי הצלחה, כשאיחרתי לפגישה אתך ב- 10 דקות, ואפילו שהודעתי לך, אני מסמן לעצמי כישלון. כישלון בממד הראשון ההכרחי ביותר- כבוד האדם. עצם זה שהנחתי לך לחכות, ותהיה סיבה אשר תהיה, היא בעיני פגיעה שהייתי רוצה להמנע ממנה.
רבקה: אני יודעת שרבים מעריכים אותך ומדברים על כך שהצלחת בגדול. מילד דיסלקטי, יעקב הכט הפך לאיש חינוך ויזם שעושה ומשפיע בארץ ובעולם. מה אתה אומר על זה?איך זה מתיישב עם תפיסת החסר שלך בעיני עצמך?
יעקב: אכן הצלחתי הרבה מעבר למה שציפיתי. אבל לכל הצלחה יש שורשים רבים של כישלונות. זה מזכיר לי את העץ שאני מדבר עליו בספר שלי. כשאנשים מתבקשים לצייר עץ, לרוב הם יציירו גזע וצמרת. את חלקו החשוב, הנסתר מהעין, את השורשים, הם לא יציירו. ראיית ההצלחות משמעותה לראות את מה שמעל האדמה את הגלוי. אשר לגבי, בשורשי כל הצלחה יש לי עשרות כישלונות סמויים מהעין. אני שם את חוסר ההצלחות מאוד גבוה בספירלה שלי של ידיעה ואי ידיעה.
כל יום יש לי עשרות כישלונות. פעמים שבהן לא עמדתי בקריטריונים של עצמי. כשהייתי מורה, כל ערב הייתי עובר על כל אחד מתלמידי ובודק את כל מערך העשייה שלי אתו באותו היום. הייתי מגלה כל כך הרבה דברים שלא עיתי או עשיתי לא טוב. אבל אז הייתי בונהלעצמי רשימה של היום הבא מתולך כוונה לתקן את כל מה שלא עבד. באותו אופן אני עובד עם כל מי שסביבי מתוך הבנה שלהיות בני אדם פירושו לפספס, ליפול, וזה בסדר, זה תהליך. הבעיה היא שהרבה אנשים מוותרים על ראיית הפספוס ואז מוותרים על ההזדמנות להתפתח.
רבקה: מה השאלות הגדולות שאתה שואל את עצמך?
יעקב: השאלה הכי גדולה וכמעט יום יומית אצלי היא איך לדייק את מה שאני עושה, כך שאביא את השינוי שאליו אני מייחל. אני מחפש את נקודת הפריצה. מאז שאני זוכר את עצמי, אני נפעם כל הזמן מכך שאנחנו כל כך שונים אחד מהשני כל כך ייחודיים. מערכת החינוך צריה לזהות את הייחודי בכל אחת ואחד ולתת לוהם מענה במסגרתה. אני שואל את עצמי איך לעשות את הדברים יותר מדויקים כלך שיובילו לתוצאות אפקטיביות יותר. נוכחתי שהתמורות בעולמנו, ובעיקר הטכנולוגיה החדשה, מסייעים לנו מאוד. הטכנולוגיה מסייעת לבני האדם להכיר את עצמם וייחודיותם. היא מחברת אנשים בכל העולם, יוצרת ידע חדש ומאפשרת את העברתו – היא יוצרת עבורנו גן שעשועים אחד גדול. מה שאפיין את החינוך בעבר, זה היותו עקבי ומתמשך, זהה לכולם ומכוון לכך שכולם ייצאו זהים. ואילו כיום, מטרת החינוך אינה להפוך אותנו לזהים, כאילו כולנו אחד, אלא להבליט את השונות, כל אחד יחיד ומיוחד. כיום נוצר מתח בין המשותף והפרטי וזה מה שמרגש. בתקופתנו, אני רואה את איש החינוך, המנהיג, המחליט על הדרך – איפה, איך, ולאן לנסוע. המנהיג החינוכי שלי הוא איש המהות. כל מנהיג חינוך צריך להיות רשאי להחליט, לבחור את הדרך, להמציא דברים חדשים – איך ללמוד, מה ללמד, כשהוא מאשש את דבריו בידע.
אני רואה את המהפכה הגדולה שקרתה בקרב ראשי הערים בישראל. רובם לוקחים אחריות על מערכת החינוך שלהם, ורואים את משרד החינוך כגוף שתפקידו לעזור להם. אני סומך על המנהלים, אני סומך על המורים וסומך על התלמידים.
מנהל או מנהלת בית ספר צריכים, לתפיסתי, להפעיל שיקול דעת, לקבוע מהלכים, ללכת בדרכם ולקבל תמיכה ממשרד החינוך. זהו בעצם מסע משותף למנהלים ולמטה שמעליהם.
רבקה: תפיסתך את המנהלים, היא מאוד מרכבת, בנויה בעיקר על תכונות ומאפייני אישיות. האם לדעתך אפשר להצמיח להכשיר אנשים לניהול?
יעקב: בוודאי שאפשר להצמיח, אבל בדרך חדשה. אני רואה מסגרת לפיתוח והכשרת מנהלים, בה העמיתים מתנסים "בניהול עצמי" ובניהול תכניות. אני מדמיין את "סאמרהיל " למנהלים – מנהלים שותפים עובדים בצוותים, מחליטים יחד מהן מטרות הלמידה, מהן דרכי העבודה ודרכי ההערכה. מחליטים על מבנה תכנית הלימודים, קובעים את דרכי הלמידה ומזמינים את המרצים ואת המנטורים שהם מעוניינים שילוו אותם במסע לפיתוח מנהיגות. הם גם אלו שיחליטו על המקום וזמני הלמידה.אני רואה אותם נוסעים לכנסים בארץ ובעולם…ובעיקר מתנסים "במנהיגות" ומקבלים רפלקציה על ההתנסות הזאת מעמיתים ומומחים.
רבקה: איך אתה בוחר לסיים את שיחתנו?
יעקב: אני רוצה לצטט את סטייסי סאבידס, מי שהייתה אחראית על התרבות הארגונית של גוגל, מתוך דברים שאמרה בראיון עם גיא רולניק מדה מרקר. כשנשאלה מהי התרבות הארגונית שהיא מחדירה בעובדים, השיבה – אני לא מחדירה, התרבות שייכת לעובדים ותפקידי לגרום לכך שהיא תישאר אצל העובדים. והמנהלים מה תפקידם?- לעזור לעובדים לממש את הרעיונות שלהם, אמרה. אז מי מנהל את העסק? אנחנו מגייסים לגוגל אנשים שלא צריך לנהל אותם , אמרה. אנחנו מגייסים אנשים מנהלים את עצמם, שמחפשים לעצמם אתגרים ומשימות ויוזמים דברים בעצמם.
את מבינה רבקה, אני חושב שזאת השאלה הגדולה שעומדת לפתחנו – כיצד יוצרים מערכת חינוכית שמקדמת את תלמידיה להיות אנשים שמנהלים את עצמם, שמחפשים לעצמם אתגרים ויוזמים דברים בעצמם, שמעריכים את עצמם ומוערכים על ידי סביבתם בזכות יכולותיהם ומעשיהם. ככל שירבו האנשים שיגיעו לכך, אני מאמין שהעולם שלנו יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.
תודה יעקב, אין יפה וטוב מזה לסיים אתך ראיון מלא השראה. יעקב הכט, מנהיג חינוך- חולם, עושה, מהרהר ומערער על עצמו – כמו שאמרת: " אני בתוך ספירלה, במסע שאינו נגמר והוא עשיר בהפתעות".
אני מרגישה שיש בי הרצון לצאת אתך למסע שני ביער בחדרה
תודה.
