המנהל אמר לי: "זה כמו קורס טיס, הרבה יכולים להתחיל, אבל לא כולם יכולים לסיים" | חן אהרון

מרכז חיי המקצועיים הוא החינוך. גם היום זה נשמע לי מוזר, משעשע ולא הגיוני

גם היום, לאחר 25 שנה בתפקידים שונים בחינוך הפורמאלי  והבלתי פורמאלי, עצם המחשבה על כך שהתחום אותו אני כל כך אוהב, כל כך מושקע בו ובעצם הוא מהווה את מרכז חיי המקצועיים נשמעת לי מוזרה מאוד. אם להיות כן, זה אפילו משעשע ולא הגיוני. אם לפני שלושים שנה היו שואלים אותי "מה תעשה כשתהייה גדול"? לא היתה לי תשובה, אבל אם היו שואלים אותי: "מה לא תעשה כשתהיה גדול"? לכך היתה לי תשובה ברורה. לא אהיה מורה!! במפגשים עם חברי הילדות איתם אני שומר על קשר, עובדה זו משמשת במקרים רבים כאנקדוטה המשעשעת של הערב. אני, שנהגתי לבלות ולישון לילות רבים ב"חתולות" ובגן העצמאות. אני, שבית הספר היה כל כך לא רלוונטי עבורו במקרה הטוב, ובמקרה הרע היה מקור להפרעה במהלך היומיום. מקום מנוכר, רע, המסמל את הניתוק, הבדידות וחוסר האיכפתיות. אני שיודע היום כי בעבר הייתי מוגדר כ"נער בסיכון" (בזמנו לא ידעתי שיש כזה דבר ולא חשבתי במושגים אלה). אני? מורה? איש חינוך? מנהל בית ספר?! איך זה קרה? טוב, בשביל להבין את זה צריך לחזור קצת אחורה…

 למדתי בבית ספר ירושלמי מאוד נחשב, כזה שממיין את תלמידיו בקפידה, דואג שלא "יסתננו" אל שורותיו תלמידים שאינם עומדים בקריטריונים הקשיחים והברורים שלו, קריטריונים שנועדו לשמור על הציביון הייחודי שלו. איכשהו, רוב התלמידים נראו די דומים, מאותן השכונות בירושלים, ההורים עובדים באותם המקצועות, הגיעו לבית הספר באותם רכבים פחות או יותר, שמעו אותה מוזיקה ובכלל, סה"כ מועדון קטן וסגור היטב. כנראה שהצלחתי להסתנן ולהישאר מתחת לרדאר באופן כל כך מוצלח, עד כדי כך שרק באמצע שנת הי״ב שלי, היתה הפעם הראשונה בה בית הספר ביקש "לסיים את לימודי" בשפה המכובסת, או "לזרוק ולהעיף" אותי רגע לפני קו הסיום. בינינו? אני לא מאשים אותם. הייתי "תלמיד שאיננו תלמיד"! תלמיד שלא טורח להתעורר בבוקר ולהגיע למרבית השיעורים. תלמיד שמדלג על השיעורים העיוניים והמדעיים כי יותר מעניין לשבת ב"מכולת של טוביה" ולנגן בגיטרה. תלמיד שהיה ברור כשמש שתעודת בגרות לא ישיג. בקיצור, לא תלמיד שיכול היה להישאר בבית ספרנו, או כפי שמנהל ביה"ס אמר לי במהלך השיחה לקראת סיום דרכי: "זה כמו קורס טיס, הרבה יכולים להתחיל, אבל לא כולם יכולים לסיים". למען ההגינות צריך לומר כי בסופו של דבר לאחר התערבות המחנכת האהובה שלי ועוד כמה אנשי צוות, בית הספר ויתר על ההרחקה וניאות להשאיר אותי עד סוף השנה. אני חוזר ואומר "תלמיד" בהדגשה בגלל שרובד זה היה הרובד היחיד שעניין אותם, לא ממש הרגשתי שמישהו באמת מתעניין בחן האדם, הנער, הגיטריסט. זה שטוב לו לפעמים או רע לו…

שני דברים השאירו אותי מעל פני האדמה, הגיטרה עליה ניגנתי 24/7 וחברי הילדות מתנועת הנוער העובד והלומד. שני הדברים איפשרו לי להיאחז ביומיום, וגם ברגעי השפל הרבים אותם עברתי, הם היו שם והרימו אותי. עם סיום י״ב יצאתי לחוות הכשרה (בדומה לשנת שירות) בה שימשתי כקומונר ובמקביל עבדתי ברפת במושב הבונים. זה היה צומת משמעותי של בחירה בחיים שלי; נקודת מפנה ולא רק מבחינה מקצועית. בשנה זו ראיתי איך אנשי חינוך יכולים לגעת ולעשות שינוי באנשים. ראיתי כמה כוח ופוטנציאל יש באינטראקציה הזו. בדיעבד, אני יודע כי בשנה זו נזרעו זרעי החינוך שבי, היא בעצם היתה הבסיס להמשך העיסוק  שלי בחינוך.

איך הופך קומונר למורה ובסופו של דבר למנהל? 

לאחר השירות הצבאי המשכתי לעבוד עם בני נוער, כחלק מהקומונה של בני הגרעין שלי בעכו עבדתי עם חבורות רחוב במשך שלוש שנים ובמקביל כמדריך חברתי בבית ספר מקצועי בקריות. לאחר מכן, בירושלים עבדתי במקביל ללימודי באוניברסיטה במעון "מסילה" של חסות הנוער. רק לאחר מספר שנים נכנסתי אט אט למסלול הפורמאלי של בתי ספר. זה קרה בשני בתי ספר נפלאים שעצבו אותי כמורה, מחנך ואפילו כמנהל – בית הספר ליפתא אותו ניהל צחי גולן ובית הספר גבעת גונן אותו ניהל אייל שאול. הדבר נעשה ממש במקרה, אבל זה נושא לשיחה אחרת לחלוטין…  

לאחר יותר מעשור במערכת החינוך הפורמאלית בארץ ובחו"ל, במהלכה מילאתי תפקידים שונים ומגוונים בבתי הספר, קיבלתי הזדמנות חד פעמית –  לעמוד בראש פרוייקט הקמת בית ספר חדש בנס ציונה. במהלך שנתיים בניתי מודל בית ספרי אחר. יש שיקראו לו "חדשני" או "פורץ דרך" למרות שעצם השימוש במילים אלו היא כל כך מיושנת ומנוגדת לחדשנות עצמה… תחת דר' ענת לייבוביץ' וריבה קליין שעמדו בראש אגף החינוך ומחלקת בתי הספר בעיר (בהתאמה) קיבלתי חופש פעולה מוחלט ויכולת לחלום ללא גבולות. הרעיון היה לספק חלופה לכלל תלמידי העיר באותה מסגרת חינוכית. היה ידוע כי תלמידים רבים בעיר לא מקבלים מענה אמיתי בתקופת לימודי התיכון. דווקא התלמידים "החלשים", אלה שנודדים ממסגרת למסגרת, בסופו של דבר מוצאים עצמם בבתי ספר מחוץ לגבולות העיר. בנינו מודל בו תחומי ידע שונים ילמדו באופן דיפרנציאלי כאשר כל תלמיד יכול לנוע מעלה ומטה על פי רצונו, יכולותיו, נטיותיו וכו'. בית הספר היה מתוכנן לשלושה תחומים: מדעי הטכנולוגיה, מדעי הטבע ומדעי הגוף.

יש "עופות מוזרים" נוספים ממש כמוני אשר מפוזרים מחוץ ובתוך המערכת.

חלק מרכזי מתפקידי היה לשלב באדריכלות את הצד הפדגוגי, ובעצם להכתיב את הצרכים על פי החזון והרעיון ולא כמו שבדרך כלל קורה: לקבל בית ספר מוכן על פי פרוגרמה ready made ואז לנסות להתאים את הפדגוגיה למבנה. במהלך השנתיים ישבתי בשיתוף פעולה מלא עם משרד האדריכלים ואגף ההנדסה בעיר ויחדיו תכננו את המרחבים השונים: מהשקע שבקיר, גודל החלונות, דרך צרכי התקשוב, ועד נושאים "כבדים" כגון בחינת הצרכים של למידה מכוונת תלמיד, חללים משותפים, מרחבי למידה מודולאריים, בחינת המשמעות של בית ספר אנכי (בנוי לגובה) בתוך פארק המדע על כל המשתמע מכך וכו'.

בשלב מוקדם מאוד של ההקמה הבנתי כי תכניות ושינויים זה דבר נחמד, אבל בלי צוות מעולה, פתוח ונכון לפעולה לא אוכל להתקדם. בשלבים האחרונים של ההקמה הצוות שגוייס מנה כחמישה עשר אנשים מיוחדים אשר חלקם לא הגיע מתחום החינוך. במהלך הדרך קיימנו שיחות רבות על החלומות ועל הדרכים בהן ניתן לתרגם חלומות אלה לפרקטיקה יומיומית.

נקודה נוספת היתה כתיבת התכנית הפדגוגית והרעיונית כך שמשרד החינוך "יוכל לבלוע אותה". בשלב זה פגשתי את המו"פ של המשרד ונוכחתי לדעת כי אני לא לבד במערכה. יש "עופות מוזרים" נוספים ממש כמוני אשר מפוזרים מחוץ ובתוך המערכת. זו הייתה חוויה מצויינת ומעצימה: הרשתיות היא בסיס לשינוי. למדתי כי על מנת להוביל שינוי, גם אם רק ברמה בית ספרית או עירונית, כדאי מאוד להתחבר לאנשים נוספים – יש כח רב בתנועה רוחבית מסוג זה. היה עלי להוביל מהלך עירוני מול ועדי ההורים, אגפי העירייה, אגפי ומנהלי משרד החינוך, מחוזות, וועדות מלוות ועוד. הרשתיות איפשרה לי להבין מה קורה במקומות אחרים, לעתים צצו פתרונות פשוטים לבעיות גדולות, ובכלל צרת רבים וכו'… כיום אני יכול לומר כי דרך התנסות זו למדתי על פדגוגיה מצד אחד, ועל מנהל חינוכי יותר מכל התנסות אחרת עד אז. לימים קיימתי במסגרת מנדל סטאז' של שנה בלשכת הסמנכ"ל מנהל המנהל הפדגוגי במשרד החינוך אז גיליתי כי במשרד ישנם גם אנשים איכותיים ביותר, וכי ניתן ללכת איתם רחוק מאוד במידה ויש לך מה להציע מבחינת שינוי שאינו קוסמטי.

מחשבה אחת החלה לנקר בראשי כבר אז ללא הפסקה: מדוע הפדגוגיה החדשה ונוער בסיכון מנותקים זה מזה?

בית הספר היה מתוכנן ללמידה רב גילאית, כאשר ליבת היום תילמד על פי בחירת התלמידים.ות ללא משמעות לשכבת הגיל אליה הנער.ה משתייכים.ות. בנוסף, תלמידי בית הספר היו מתוכננים להשתלב בקהילה במשך יום אחד לפחות ולשלב את לימודיהם ב"התמחות" המלווה על ידי חונך. דבר מסוג זה מאפשר התייחסות אישית לתלמידים. לא עוד כיתה ש"רצה" על המערכת ככיתה, אלא אנשים, שלמים ומלאים בעלי רצונות שונים, נטיות ויכולות שונות אשר מקבלים מענה כמעט באופן אישי – ממש תכנית לימודים אישית.

מערכת השעות לתוכה מתנקזות הסדירויות הבית ספריות היתה מתוכננת להיות גמישה, כזו המשתנה לאורך שנת הלימודים בהתאם לרצון ויכולת הצוות החינוכי והתלמידים עצמם. הדבר מאפשר ממשק של מעט מורים מול מעט תלמידים. לא מערכת של 13 מקצועות המשתנים ללא הרף במהלך יומיומי מוטרף, אלא מעט מורים שפוגשים את אותם התלמידים במהלך הסמסטר. יתרון אמיתי לתלמידים ולצוות עצמו.

מחשבה אחת החלה לנקר בראשי כבר אז ללא הפסקה: מדוע שני התחומים בהם אני מתעניין תמיד מנותקים זה מזה? פדגוגיה חדשה (על שלל צורותיה וסוגיה), מותאמת תלמידים, מותאמת תקופה, מותאמת מרחב, זמן, שותפים  וכו' בדרך כלל מנותקת מתחום העיסוק בילדים ונוער בסיכון. בדר"כ בתי הספר האחרים, המותאמים, החדשניים, ה"טובים" מיועדים לאוכלוסיות חזקות ומובחנות מהצד העליון של המפה החברתית-כלכלית (גם אם לא באופן רשמי, אבל באמת… למי אנחנו משקרים?). מדוע בדר"כ אוכלוסיה מסויימת, חזקה או חלשה, זוכה לקבל יחס שמעמיק, משעתק ומקבע את המיקום הנוכחי שלה במפה החברתית כלכלית? (לדעתי, התשובה בגוף השאלה..) במהלך השנים ראיתי הורים "חזקים" שטוענים בצדק כי לא ניתן להמשיך במצב הקיים במערכת החינוך הנוכחית. הורים אלה דאגו להקים בית ספר / מסלול זה או אחר שיהיה ייחודי מספיק על מנת שיוכל לתת מענה לילדיהם. אין לי תלונה להורים אלה, אבל אנחנו כמערכת חייבים לייצר מצב שבו בתי הספר המעולים הם בתי ספר לכולם. המצב כיום הוא שבדרך כלל מסלולים / בתי ספר אלה לא כוללים אוכלוסיות שונות ונוספות, ומהוות "בועות" סגרגטיביות בין אוכלוסיות חזקות וחלשות. מתוך מחשבה זו ניסינו בבית הספר לייצר מקום של מפגש בין פדגוגיה מותאמת לאוכלוסיות הטרוגניות. בקום בו בית הספר הכי טוב פתוח ברמה הפורמלית והבלתי פורמלית לכלל אוכלוסיית העיר. לאחר שנתיים החלטתי להשאיר את ניהול בית הספר לאחרים, מכל מיני סיבות, וללכת לנהל בית ספר בקהילה שלי.

השנתיים במנדל כמקפצה לפיתוח הגשר בין הפדגוגיה החדשה לנוער בסיכון

לאחר ניהול בית הספר השש שנתי זכיתי להתקבל לעמיתות בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית. אלו היו שנתיים מעוררות מחשבה והשראה. שנתיים שזימנו לי אינטראקציה יומיומית עם 20 עמיתים נוספים מהקשת החברתית חינוכית של ישראל עליהם אני יכול לומר כי מדובר באנשי החינוך והחברה הטובים והראויים ביותר שניתן לדמיין. אני גאה להיות חלק מקבוצה זו, בלב שלם אני יכול לומר שמדובר במתנה הגדולה ביותר אותה יכולתי לבקש מבחינת התפתחות מקצועית ואישית. סגל בית הספר מיוחד במינו, המפגש עם אנשים שחלקם ענקי רוח ומעשה היווה כר פורה למחשבות, בניית מודלים והכנה לקראת חזרה לשדה החינוכי באופן מפוקח ומעמיק הרבה יותר מאשר האופן בו נכנסתי למנדל.

במהלך השנתיים חקרתי והעמקתי בתחומים המעניינים אותי עליהם דיברתי בתחילת דברי: הפדגוגיה ותחום הסיכון – וזאת לאור המחשבה אותה הצגתי לגבי המתח המתקיים בין הכלה להפרדה בחינוך. את פרוייקט הסיום כתבתי ביחד עם חיים שמילה המוכשר והמיוחד, אשר מגיע מתחום הפסיכולוגיה החינוכית. חיים הציג צד אחר לחלוטין מזה אותו אני הצגתי, הוא מגיע מתחום הפסיכולוגיה ומתוך כך הדגיש את המחקרים וגישתו בתחום הנראות של צוותי ההוראה, ואילו אני הגעתי מתחום הנושק יותר לסוציולוגיה והדגשתי את תחום בתי הספר והכלה של אוכלוסיות מודרות. הניגודים והמתח שבין הגישות שלנו יצרו מודל עמוק ודיאלקטי. הפרוייקט מציג מודל אלטרנטיבי לבניית בית ספר ואופן ניהולו ברמות השונות. בבסיס המודל עומדות שתי הנחות יסוד מרכזיות: הראשונה היא כי על מנת לייצר מציאות יומיומית אחרת לתלמידי בית הספר, עלינו לפעול בראש ובראשונה עם צוות בית הספר – בכל הרמות. ההנחה השניה היא כי הפרדת אוכלוסיות מייצרת את קטגוריית הסיכון ולכן עלינו לבטל הפרדות אלה ולעבוד עם כלל האוכלוסיות. הסיכון, במקרים רבים, נמצא בהגדרת הנער כשונה, זר ומנוכר, ככזה הזקוק למסגרות שונות. מתוך הנחה זו, המודל מציע בית ספר אחד, ללא הפרדות בין סוגי אוכלוסיות שונות. הוא כולל סדירויות והתייחסות למגוון התחומים ביומיום הבית ספרי. אין ספק כי על מנת לייצר שינוי יש להתייחס למגוון הפעילויות המתקיימות בתוך ומחוץ לבית הספר. במקרים רבים, חוליה אחת בשרשרת אשר לא מתקיימת יכולה לעצור את השינוי כולו. המציאות הקיימת משרתת מטרות רבות, ועל פי החוסן והיציבות של בתי הספר במאה האחרונה לפחות, ניתן להסיק שהמערכת פונקציונלית ואינה קלה לשינוי. השיח המשתנה אינו מספיק על מנת לשנות את המציאות (למרות שהוא חשוב ולא ניתן לקיים שינוי אמיתי במערכת ללא שינוי השיח).

השיבה מהודו

לפני מספר שבועות חזרתי ממסע משפחתי בהודו. אנחנו עדיין מנסים להבין ולעכל את החוויה האדירה שנפלה בחלקנו. בימים אלה אני עסוק בעיקר ברכיבה בשבילים שסביב ביתי ובבחינת האפשרויות העומדות בפני. הזמן הפנוי, בנוסף למסע בהודו מאפשרים לי לחשוב על מה שהייה ולתכנן את מה שיהיה.  אני לא בטוח ש"הודו" כמושג היא זו שגרמה לשינוי גדול בתפיסתי, ממש לא. אולי דווקא השהות הארוכה עם המשפחה, האינטנסיביות וההתמודדויות היומיומיות עם המסע על מגוון האתגרים אותם הוא זימן ואולי דווקא הריחוק מהלחץ היומיומי פה, והזמן שניתן לי להדהד את מחשבותי הם אלה שגרמו לי לחשוב מחדש על הכיוונים האפשריים מבחינתי.

החיפוש אחר הכיוון האפשרי והפעולה המשמעותית: משמורות טבע ייחודיות למערכת חינוך שמכילה באמת את כולם

כיום, אני מתעניין בתחום הובלת תהליכי שינוי במערכת החינוך הישראלית ובאופנים בהם ניתן לצמצם פערים חברתיים בקרב אוכלוסיות שונות, תוך כדי התייחסות למתח בין תפיסות הדרה להכלה בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון. זירת הפעילות הרלוונטית ביותר להשגת יעד זה מבחינתי היא המנהל החינוכי, בעיקר ברשויות ובעיריות. דרך זירה זו אפשר להתייחס לאוכלוסיות המודרות על ידי יצירת מסגרות לימוד המתאימות להן ברמה הבית-ספרית וברמה היישובית ואף להסתכל עליהם כבני אדם שלמים ומורכבים, ומתוך כך לייצר מענים גם בשעות אחר הצהריים. אני מאמין שהרשות / העירייה היא המקום האמיתי שיכול להוביל לשינויים מדרגה שניה במערכת החינוך. זהו המרחק האוליטמטיבי מהאזרח ולכן ישנו אינטרס משותף, עומק ואופן השינוי יכול להיקבע באופן מיטיבי ברמה המוניציפלית.

לדעתי, יש לשנות מן היסוד את ההגדרה ואופן העבודה של מערכת החינוך עם ילדים ונוער בסיכון. להבין כי הסיכון החברתי האמיתי טמון בהפרדה ובהדרה של אוכלוסיות אלה. לעתים ניתן לחשוב כי השיח אכן משתנה ורוחות חדשות נושבות במשרד החינוך, בבעלויות, ובמנהלי החינוך השונים.  גם אם כך הדבר, הפעולה לא מגיעה בעקבותיו, לפחות לא בעוצמות ובהיקפים הדרושים. עלינו להכניס בחזרה את כולם לאותה מערכת חינוך. לאחר שנתייחס באופן שווה לכלל האוכלוסיה, בלי להסתתר מאחורי חומות ה"ייחודיות" זו או אחרת המאפשרת לנו לייצר "שמורות טבע" מובחנות כמו "בתי ספר ל…(השלם את החסר)", רק אז נוכל לומר לעצמנו כי השינוי המיוחל כל כך יופנה כלפי כולם ולא רק כלפי אלה שיש להם.

חן אהרון נשוי לטלי, אבא של אודי, גלעד ובארי. מתגורר במושב גבעת ישעיהו בעמק האלה.