המוח הפלסטי והדינמי והשפעתו על החינוך

המוח האנושי הינו דינמי ופלסטי, בעל גמישות ויכולת להשתנות. המוח מסוגל לשנות את אופן פעולתו, וללמד את עצמו לעשות את אותו הדבר בחלקים שונים ממנו. תפקיד אגף מו"פ, ניסויים ויוזמות לפתח ולהטמיע אסטרטגיות למידה ופדגוגיות פורצות דרך אשר יביאו לידי ביטוי את היכולות הללו

במשך אלפי שנים נתפסה הלמידה כפועל יוצא של שתי פעולות: זכירה והבנה של מה שאנחנו זוכרים. הפדגוגיות שהתפתחו לאור תפיסה זו כללו "טריקים כדי לזכור" ו"אסטרטגיות כדי להבין". תפיסות אלו התחדדו והעמיקו, במחצית השנייה של המאה העשרים,  ועודדו מדענים דוגמת בלום להגדיר טקסונומיות ורשימות מפורטות על מנת להגדיר ולבחון "הבנה". הטקסונומיות החדשות תרמו להתפתחות אסטרטגיות לשם קידום ומיצוי הפוטנציאל של התלמיד בהצלחה ניכרת.

כיום, התפתחו שיטות חדשות המעלות שאלות חדשות, כמו: מה זו הבנה? מה זה לזכור? היכן זה קורה? ואיך זה מתבצע? ברור לכל שהדרך בה הובנו בעבר המונחים "זכירה" ו"הבנה" התיישנה ואינה מספקת מענה מתאים לשאלות אלו. זאת ועוד, גם המושג "לזכור" התחיל לפתח תת מונחים, דוגמת זיכרון סומטי (זיכרונות של טראומה המאוחסנים בגוף של אורגניזם) ודומיו. התפתחות השיטות החדשות אינה מלווה בפדגוגיות חדשות, אסטרטגיות למידה תואמות וטקסונומיות עדכניות של זיכרון ובוודאי לא של הבנה. אנו נאחזים בטקסונומיות ישנות למרות היותן שטוחות ולא מספקות, למרות שבפועל, קיימים כבר חומרים וידע זמינים ופריצות דרך עליהן אפשר להישען. אמנם המידע עדיין אינו שלם ומגובש אבל הבנות וידע העוסקים במיקום הזיכרון וסוגי הזיכרון הקיימים, כבר מאפשרים חשיבה על אסטרטגיות למידה מסוג חדש.

המידע החדש המאפשר פריצות דרך מגיע מתחום מדעי המוח, תחום המזוהה יותר ויותר כממשק רב חשיבות ללמידה. מזוהה "גלישה" מתחום דעת למשנהו אבל עדיין לא קמו אנשי חינוך אשר השכילו לקחת את המידע הרלבנטי מחקר מדעי המוח על מנת לייצר בעזרתו טקסונומיות חדשות ופדגוגיות מתאימות. כיום כבר ברור שלא ניתן לחשוב, לשפר ולהכשיר לחשיבת עתיד בלי להבין את מדעי המוח. או במילים אחרות השילוב של מדעי המוח, חינוך וחשיבת עתיד יוצרים את השלם העולה על סך חלקיו.   

האתגר העומד בפני האגף היום הוא למפות מה אנו יודעים היום על הממשק של ידע- מדעי המוח – אסטרטגיות הלמידה על בסיס הידע.

הפרדיגמה החדשה במדעי המוח היא שהמוח הינו מכונה דינמית ופלסטית שיכולה ללמד את עצמו להשתמש בחלקים שונים לעשות את אותו הדבר. לדוגמא, אם נפגע אזור זכרון מסויים מסוגל המוח להעביר את הפונקציה למקום אחר. יכולת זו הינה בניגוד לידע המוכר לנו לגבי הגוף האנושי. לדוגמא, כדי לפתח יציבה נכונה וחזקה אנו יודעים שעלינו לפתח שרירים תומכים מוגדרים. לעומת זאת אם תפגע יכולת הדיבור במוח הוא פשוט מסוגל להעבירה לאזור אחר אותו יכשיר לשם כך ויכולת הדיבור של האדם לא תשתפר.

גמישות המוח היא "הדבר הגדול" של העשור האחרון שעדיין לא חדרה לעולם החינוך. העובדה שאם ילד נבחן על משהו שברור שאינו זוכר, הרי שניתן לתרגל אותו בחשיבה באמצעות מקום אחר במוח – עדיין לא קיים כל שיח על הנושא.

המוח יכול לעשות דברים שלא הבנו או שיערנו בכלל שביכולתו לעשות ואנחנו לא מנצלים את היכולת המדהימה הזו על מנת ליצור מעקפים שמשמעותם אסטרטגיות למידה ופדגוגיות מסוג חדש.

למה זה חשוב? כי אנו מבינים יותר ויותר שאין משהו "נורמלי" אחיד וקבוע, כל אחד בנוי אחרת ולכן הפדגוגיה גם היא נדרשת להיות Tailor Made, מאחר וכל מוח יכול לעשות משהו שונה הרי שאין פדגוגיה אחת אחידה שמתאימה לרוב או לכולם. פדגוגיה חייבת להיות אישית ומבוססת על הבנה של תנאי המוח הספציפי, ייתכן שהתוצאה שכל פדגוגיה תהיה שונה וייתכן שרק שונה בחלקה – את זה צריך ללמוד ולחקור.

הפדגוגיה הכיתתית קרסה ואנו כאמור נמצאים בשלב מעבר — שלב של בלבול ומחסור בידע מספיק. מה שידענו על תהליכי למידה הץיישן והחדש עדיין אינו מגובש. מה שאנו כן יודעים הוא שהמוח הרבה יותר פלסטי וגמיש ממה שבכלל יכולנו לדמיין ומאפשר לנו אפשרויות חדשות. אבל בפועל אסטרטגיות הלמידה המיושנות שלנו מעכבות את הפלסטיות של המוח.

בעבר חשבנו ששינון בלי הבנה משמעו לזכור, וההבנה היא תוצר משנה של הזיכרון. ואז טענה הפסיכולוגיה ששינון ללא הבנת המשמעות פוגע ביכולת השינון, הוסיפה את ההבנה וראתה בזיכרון תוצר משנה של ההבנה.

אחת הדרכים לעבור בהצלחה את השלב הנוכחי היא להיות קשובים לתלמידים ולקיים דין ודברים פרטני באופן שוטף (עיקרון הפרסונאליות)  

עכשיו מערכת החינוך צריכה להציע אסטרטגיות למידה חדשות – תכנית לימוד אישית    

תכנית לימוד אישית צריכה להביא לידי ביטוי מעבר לידע האישי שמעניין את התלמיד גם פדגוגיה רלבנטית אישית תואמת צרכי התלמיד.

נדרשת הכשרה שונה למורה, ומהתלמיד נדרשת מודעות ואחריות אישית.

דומה הדבר לרופא וחולה, הרופא יודע והחולה מוכל, אבל כאשר מבינים שגוף האדם מורכב ואינדיבידואלי  ולכל מחלה יש אינספור אפשרויות עם ניואנסים סובייקטיביים, רופא טוב יקיים "דיאלוג" עם החולה. בדיאלוג יודע החולה לספר דברים לא ידועים בתנאי שהרופא ישכיל לשאול ולהקשיב. ניתן לחסוך זמן, לצד דברים אחרים אם מתייחסים לחידודים בתהליך.

צריך ליצור ושיח עם תלמידים.

תפקיד האגף הוא להיות הגורם שייקח את המידע ויישם אותו בפדגוגיה רלבנטית.

יש ללמד את המורים חלק ממדעי המוח, אין כיום גורם מוסמך שיאגד את המידע הרלבנטי, וימצא את הדרך לעשות אותו משמעותי למורה. הבנה של הזכרון באופן טוב יותר תכוון להביא את המידע לידי שימוש.

לדוגמא מועד ביצוע מבחן נקבע באופן שרירותי בהתאם לשעת השיעור. ניתן יהיה לקבוע מועד למבחן בהתאם לממצאים המוכיחים שיכולת הזיכרון של המוח היא מיטבית. הטכנולוגיה כיום מאפשרת "לפתוח" מועד למבחן גם שלא בשעות בית הספר המקובלות אלא בשעות הערב או הלילה. במידה והממצאים יורו שלכל ילד יש את זמנו האישי המיטבי הרי שניתן לאפשר ללומד מועד אינדיבידואלי.

איך אני מבין מה זה מו"פ?

בכל תעשיה/חברה לגורם המו"פ יש שני תפקידים: הראשון לחפש מידע קיים רלבנטי עבור התעשייה/למידה; והשני, כאשר לא נמצא המידע הנדרש לבצע מחקר ופיתוח ספציפי.

מו"פ הוא המחקר של הקיים ופיתוח מחקר כדי לפתח את מה שחסר בקיים. תפקיד האגף הוא לראות מה קיים ומה חסר ולפתח את מה שחסר  

מערכת החינוך אינה משתמשת בידע קיים ובמיוחד במדעי המוח. תהליך החקיקה לדוגמא, היה בעבר תהליך שכלל הצעת חוק קידומה ואישורה שעה שהדרך הנכונה היא לבדוק אם יש כזה חוק בעולם ואת השלכותיו. כיום קיימת מחלקה למחקר (מ"מ) – כאשר חבר כנסת רוצה לחוקק חוק הוא מבקש לבצע בדיקה מקדימה של מה שקיים בעולם כולל מסקנות ולמידות.

לא משתמשים בידע הקיים ממדעי המוח כי אנחנו עדיין "תקועים" בזיכרון ובהבנה וכל זמן שהידע הזה לא מגובש אנו לא משתמשים בו. הנטייה לחכות עד שהכול יהיה מושלם היא נטייה ידועה של מערכת החינוך, ויש לכך מספר תשובות: הראשונה, העובדה שהילדים הם הדבר הכי חשוב לנו והאחרות יותר פרקטיות: בתעשייה יש תחרות ובמערכת החינוך עדיין אין, והעובדה שמורים ברובם אינם טיפוסים של יזמים.