הכלכלה בישראל צומחת בהתאמה לשיעור הפוטנציאל שלה[1]. הצמיחה נותרה חזקה, ומונעת על ידי השקעות, לצד הוצאות ממשלתיות, הכוללות תשתיות, רווחה ודיור. הצריכה הפרטית מובילה והיא בין הגבוהות במדינות המפותחות. ובעוד ההאטה העולמית מחלישה את התרחבות שוק היצוא בטווח הקרוב, הרי ששוק העבודה החזק, ריביות נמוכות ומדיניות פיסקלית מורחבת יתמכו בביקוש מקומי, והאינפלציה צפויה להישאר בתחום היעד של בנק ישראל. למרות הנאמר מגפת הקורונה פגעה בשוק התעסוקה באופן משמעותי ויש הצופים שייקח מספר שנים להתאושש ממנה. זאת לצד התייחסות לאותות הבאים, שוק העבודה קרוב לתעסוקה מלאה, אך יצירת מקומות העבודה מאפיינת יותר חברות עם רווחיות נמוכה ובמגזר העסקי מספר המשרות הפנויות מצטמצם מעט. יצוא השירותים אמנם צומח ויציב, אך מזוהה חולשה קלה ביצוא הסחורות מה שבסבירות גבוהה ישפיע על כלל היצוא. למרות זאת ההערכה היא שגידול ביצוא השירותים בהובלת ענפי ההיי-טק, התיירות הנכנסת והתחלת יצוא גז טבעי עשויים לפצות על כך. מנגד, היבוא יצמח בקצב מתון יחסית בשל הירידה הצפויה בהשקעות לצורך יצוא הגז וירידה צפויה ביבוא הרכבים. כמו כן צפוי שגם ההשקעה בנכסים קבועים תהיה מתונה על רקע סיום ההשקעות בגז ובבנייה, קיטון התחלות בניה, והעדר תקציב ממשלתי ואישור לפרויקטים חדשים. לסיכום, הצפי הוא שכלכלת ישראל לא תשתנה משמעותית בשנתיים הבאות, זאת למרות התחזיות המופחתות לצמיחה המתפרסמות בעיתונות חדשות לבקרים. אך לאור המציאות הפוליטית כיום בישראל התורמת לאי ודאות כלכלית מסתמן שתתבצע העלאת מיסים עקיפים לאחר אישור התקציב לשנה הבאה מה שכנראה ישפיע ברמה מסוימת גם על מערכת החינוך.
