יוזמה | ריצטיול

תנועה היוותה חלק מחיי תמיד.  מחול, ריצה או שחיה הם חלק משמעותי בחיי. בעקבות משבר אישי, ולאחר שהזנחתי את הריצה אחרי לידת ילדי, חזרתי לרוץ בחוף הים ברגליים יחפות.  רחש הגלים, מגע האדמה וההתנתקות ממחשבות, הובילו אותי להרחיב את המרחק ולהתעלם מתחושת הזמן.

בהמשך, נרשמתי לטריאתלון ראשון ועדיין הרגשתי שמשהו חסר לי. במהלך השנים האלו כמורה לחינוך גופני, הקמתי קבוצות ריצה בבית הספר והרכב הקבוצה תמיד היה ילדי קצה: ביישנים, מתקשים, בעלי משקל עודף, ילדים שלא מאמינים ביכולותיהם או שעד אז האמינו שהריצה והספורט שייך רק למומחים ולמוצלחים.

חשוב לי לציין, שבשנים האלו יכולתי להתפנות גם לגיבוש זהות מקצועית, להוציא את מסמך "האני מאמין", שכתבתי בימי התואר הראשון ולראות שנים אחר כך (ועם ילדים משלי), עם מה אני מתכתבת ומה אני רואה שיש בו צורך או ערך להתמקד.
פתאום יכולתי לומר ולהצהיר שאני מנערת מהמסמך שלי את המילים "תחרותיות" ו"הישגים" ומוסיפה את המילים "דרך" "אמונה עצמית" "השוואה ביחס לעצמי".

זה גם קצת עזר לי להבין, בחיי האישיים, שאני מעוניינת לוותר על הטריאתלון ולחפש דרך אישית אחרת שתהווה עבורי את החוויה המדיטטבית האישית לה אני זקוקה, חוויה שבה אני מחדשת כוחותיי, מרגישה ביצירה עצמית ובתחושת חוויה חיובית שגורמת לי לרצות להשקיע, להתמיד, לגלות אחריות ונחישות. התוצאה לא עניינה אותי אבל הלימוד העצמי כן.ההבנה שאני מתמידה במשהו שנובע מתוך רצון פנימי ולא מתוך הטפה מצד הסביבה (ישירה או עקיפה)

ריצות בטבע, הגעה לגבעה כדי לצפות בזריחה גם החזירו אותי לנוף ילדותי, ילדת מדבר. אך בעיקר, הזכירו לי מה חשוב בחיים. היכולת לטייל ולרוץ למרחקים בטבע ובהרים מהווים עוגן, תחושת מסוגלות וחוזק אישי ופיזי, התנועה הזו משאירה בתוכי פליאה קבועה מהיופי שיש סביבי, מהארץ המופלאה שלי ואהבתי העצומה לאדמת הקודש הזו.

ואת זה אני רוצה לתת לתלמידים שלי!