מפגש אחד בודד בביאנלה היה לי החזק מכל. דווקא מפגש חטוף, צובט ומעט אומלל.
מפגש שתמצת את כל חששותיי לכל אורך הדרך מהרגע הראשון.
זה היה מורה שעצר למראה השלט היומרני – "השיטה שתשנה את עתיד הלמידה" –אייל רוזנטל – "יזם עצמאי – רעיונאי".
מהרגע ששמע במילות הפתיחה שאני הורה שמנסה ליזום שינוי, החליט ששמע מספיק. שאינני ראוי להציג. הוא תקף בשאלות כמו "האם אי פעם לימדת?" (האמת שקצת אבל לא בדיוק…) או "האם אי פעם התמודדתי עם כיתה?" (אז גם קצת, אבל אני מכיר לא מעט שכן ומכיר את חוויותיהם)… הוא היה נחוש לשים אותי במקומי. הוא פשוט לא היה מוכן לקבל את הרעיון שמישהו "מבחוץ", ש"לא מבין דבר" וש"אינו מתוך המערכת", יכול להציע רעיונות או בכלל לנסות ולהתחיל להבין דבר או שניים על חינוך (ובתוך תוכי אני מתכווץ – מצד אחד אולי הוא צודק אבל מאידך גם קצת מרגיש שבדיוק בגלל זה אני כאן) ואז הוא פשוט קם והלך. ואם הייתה לו דלת לטרוק, סיכוי סביר שהיה טורק.
אבל – זהו… זה היה רק הוא…
כשהגעתי למסלול החממו"פ, באגף המו"פ – מחוז דרום, בדיוק מזה חששתי. חשבתי שככה בדיוק זה ייראה. שאלחם בטחנות רוח. שיגידו לי שאני הוזה ושאי אפשר ושזה מסובך מידי או מרחיק לכת מידי. שאני לא מבין, שאני לא יודע ושאין כל ביסוס לאף טענה שאני מביא (ואפילו אני חשבתי שזה קצת נכון)
אבל זה באמת היה רק הוא… כל השאר, היו אחרת!
כשהחלטתי להעיז ולבקש להצטרף, אמרו לי– "בוא!". וכשהצגתי את הרעיון ההזוי, אמרו לי "אולי אפשר!". וכך התקדמתי במסלול, כל פעם רואה רק שלב אחד קדימה, משוכנע שיש לי משהו באמת טוב להציע אבל באותה המידה גם תמיד מכין את עצמי לאכזבה. לאפשרות שמישהו יעצור וישאל למה המשוגע הזה עוד איתנו ויזרוק אותי מכל המדרגות.
מהרגע הראשון במסלול החממו"פ ועד הביאנלה, קיבלתי יחס של שווה בין שווים. קיבלתי במה להציג את דבריי והופתעתי לראות כמה פתיחות, סקרנות ורצון לשנות היו אצל כל מי שפגשתי. הביאנלה היתה בעצם המשך ישיר של המסלול שאפשר מפגשים רבים שהיוו זירה להגן על הרעיון. הרעיון מצית שיחה, השיחה מתפתחת לשאלות והשאלות פותחות מרחבים עצומים שנחבאים מאחורי כל אמירה. וכך דרך למידה והעמקה, מתוך הבנת האתגרים הרבים ותיאור הפתרון הלך המיזם והתחדד והתמקד.
המפגש הבודד עם אותו מורה היה כל כך חזק בדיוק בגלל שהיה יחיד וזעיר וקצר. הוא כל כך חזק כי הוא הדגיש בפניי את עוצמת כל שאר המפגשים הפוריים והסוחפים שהיו לי. הוא הדגיש כמה עוצמתי המהלך שמתחולל. כמה כוונה ורצון יש אצל רבים כל כך בתוך המערכת לחולל שינוי משמעותי במערכת החינוך.
ועכשיו המיזם נבחר לפיתוח. אני שמח, מו״פתע, גאה ומלא תקווה להביא את השינוי המיוחל. נסחף למחשבות שזה משק כנפי הפרפר שיגרום לצונאמי שאולי באמת ישנה את עתיד הלמידה…
ועדיין, אותו קול קטן. זה ששומר עליי מפני אכזבה. זה שאוחז בחשש שמישהו יתעשת ויגיד – לא בבית ספרינו. זה גדול עלינו. לא מתאים…
אז אני ממשיך באותו המקצב – רואה רק שלב אחד קדימה – וצועד…
