כשינשופים יורדים בשבע בבוקר מהעצים, האם הם מרחפים אל המעפיה? | יוסי לבנון

זה כבר התחיל לבעור בעצמותיי. האם אינני בוגד בתפקידי?

היה לי ברור שאי אפשר להמשיך ככה יותר. נכון שנחשבתי למורה טוב לביולוגיה, אולי אפילו ליצירתי, אבל בסוף עדיין מצאתי עצמי עומד ליד לוח עם מצגת מושקעת ו"מספר סיפורים". מה היה הערך המוסף שלי כמורה? כל מה שסיפרתי והרבה יותר הרי נתון בכף ידם, מעודכן ומדויק. כשניסיתי לעשות מעשה ולשנות את הדפוס לכיוון של יותר למידה שלהם ופחות הוראה שלי, הסתבר לי שרובם ממש לא בעניין. שנים של ישיבה פסיבית, העתקה מהלוח ושמיעת סיפורים הפכו אותם לחסידי ההכתבות למחברת ואשפיי השינון למבחנים. האם אינני בוגד בתפקידי? באיזה אופן סוג תלמידאות כזו, מכינה אותם לחיים המחכים להם בחוץ? האם אני מכין אותם לעולם הדורש למידה עצמאית, לא פורמלית, סקרנות ושיתופיות. משהו בער בעצמותיי ויצר בי חוסר נוחות. והחלטה נחושה – אי אפשר היה להמשיך ככה יותר.

בוקר טוב ביולוגי: כיצד יוצרים תשוקה מדעית אצל תלמידים עפוצים בשבע בבוקר?

אחת הסוגיות המתסכלות עבורי כמורה לביולוגיה הייתה שעיקר ההוראה, הוקדשה לבניית הצלחתם של תלמידי במבחני הבגרות. ביולוגיה היא תחום מגוון, מרתק, עם קצב תגליות ופרסומים מהגבוהים שבין תחומי המדעים. אבל כיצד מרחיבים את תחום העניין שלהם בביולוגיה מעבר לשעות ההוראה? כיצד יוצרים אצלם תשוקה וסקרנות במגבלות הזמן הקצוב בשיעורים? ערב אחד, קראתי מאמר ביולוגי מרתק ומאד רציתי שיכירו אותו למרות שלא היה שייך לחומר הלימוד. תמצתי אותו לכדי 120 מילים (מסך בסלולרי… מיקרו-לרנינג… מי קורא בימנו יותר?). אפילו הוספתי חיבור אקטואלי.

ברור היה לי שבעולם ויזואלי עתיר בגירויים זה לא יספיק, הם לא יעיפו מבט! ולכן עיבדתי תמונה שקיוויתי שתתפוס את מבטם ותעורר עניין. תלמידי קרית חינוך דרור, בה אני מלמד, מגיעים לבית הספר בהסעות. בשבע בבוקר הם "אפוצים" ובדרך כלל או מנמנמים או בוהים במסכים. זה הזמן המתאים, חשבתי. שלחתי בקבוצת הוואטסאפ לתלמידי הביולוגיה שלי את התמונה והטקסט. חלקם קראו, רובם לא. אלו שקראו נגשו אלי ושאלו שאלות. לאחר כמה ימים שלחתי עוד ידיעה… ואח"כ עוד אחת.

עם הזמן גבר העניין וקבוצת התלמידים שעקבו אחרי הלכה וגדלה. העניין והסקרנות שלהם גברו ויום שלא שלחתי ידיעה, הם, התלמידים שאלו אותי מדוע לא שלחתי ידיעה הבוקר? היו פעמים שחלקם בקשו הבהרות בתחילת השיעור. ההתנהלות שלי יצרה עניין בסוג תקשורת זו ותלמידים מקבוצות לימוד אחרות שאלו את מוריהם מדוע גם הם לא מקבלים ידיעות בוקר. התחלתי לשלוח ידיעות גם למורים נוספים שהעבירו אותן לתלמידיהם. השמועה פשטה מפה לאוזן  ומורים נוספים הצטרפו למערך ההפצה. תלמיד הציע שאפתח פייסבוק – אז פתחתי. "הידיעות של הבוקר" התרחבו עד כדי כך, שנכון להיום, כבר ארבע שנים, הידיעות נשלחות בכל בוקר באמצעות הוואטסאפ לכאלף מורים למדעים. הטקסטים פתוחים ומאפשרים למורים להכניס תובנות והבהרות משלהם, לשנות את הטקסט, להוסיף שאלות. ההערכה היא שכל יום בשבע בבוקר ידיעות "בוקר טוב ביולוגי" עושות את דרכן בדחיפה לכ – 15,000 תלמידים.

סימנתי לעצמי הצלחה, מצאתי תשובה לאחת השאלות שהטרידו אותי – גרמתי לתלמידים להתעניין בלימודם מעבר להכנה לבחינות הבגרות.ההצלחה רק עוררה את רצוני להמשיך. היה חסר לי דבר מה.מגובה בתחושת ההישג, חשבתי לעצמי שעלי לפתח את הרעיון ולהופכו למתודת הוראה. בחרתי מתחום המדעים במטאפורה של ינשופים.

ואז הינשופים ירדו מהעצים.

לינשופים יש אפשרות להניע את ראשם בזווית של 270 מעלות. בחלק מהתרבויות הם גם נחשבים לסמל הידע והחוכמה. תחושת חוסר הנוחות מדרך ההוראה והלמידה אצל חלק מעמיתיי ואצלי הלכה וגברה אז הקמנו את "הינשופים". הרעיון היה להכיר לתלמידים את העולם העכשווי והעתידי שבו ידרשו להשתלב כבוגרים. עולם שכרגע, הקשר בינו לבין הנלמד והמתורגל בבית הספר די רופף. רצינו שיפתחו ויתרגלו מיומנויות שידרשו מהם בצאתם לחייהם הבוגרים.

יצרנו את מקצוע הינשופים, כמקצוע מורחב חדש בדיוק כמו כימיה וגאוגרפיה. כמו ינשופים אמתיים, התלמידים שלנו מסתכלים בהתבוננות מאד רחבה על העולם. הם לוקחים חלק במפגשי השראה של אנשים מרתקים ובעלי עיסוקים מיוחדים, משתתפים במודלות שתכליתן תרגול מיומנויות הנדרשות במאה ה-21. לתרגול למידה עצמאית הם לוקחים קורסים אקדמאים מתוקשבים (MOOC), כל אחד בתחום שמעניין אותו. לפיתוח מיומנויות של כושר ביטוי אישי, שכנוע ועמידה מול קהל הם משתתפים במודלות של דיבייט, הרצאות טד, פואטרי סלאם ונאום המעלית. מודלה של ביומימיקרי משמשת לפיתוח מיומנויות של עבודת צוות, יצירתיות ויזמות. כדי להתנסות בדרכים למציאת איזונים בחיים עמוסי גירויים הם מתרגלים מיינדפולנס וכך עוד ועוד יחידות שהמשותף להם: התכתבות עם העולם שממתין להם בחוץ.

הינשופים של דרור נדרשים להתמודד עם חוסר וודאות, לצאת מאזורי הנוחות שלהם, ביחד אנחנו חוגגים את הכישלונות ולומדים מהם. היות והינשופים הם סמל הידע והחוכמה כל אחד מהתלמידים כותב עבודת גמר בהיקף של 5 יחידות לימוד בגרותיות בכל נושא שמעניין אותו, כאשר חלק מהשעות הפורמליות בבית הספר מוקדש להתקדמות בעבודה, שהיא לטעמם של רבים אולי אחד השיאים של תהליכי למידה עצמאית ומשמעותית.

כתבה חדשה נהדרת על הינשופים, הארץ, 6 בפברואר 2019

התקציב לא יעצור אותנו: כיצד מקימים ינשופיה באפס 

ברור שינשופים זקוקים לבית ולכן הקמנו את הינשופיה. סיפור הקמתה היה מיוחד. לא היה כסף לעצב כיתה בנוסח כיתות M21. היה לנו ברור שלא ניתן ללמוד "ינשופות" בכיתה סטנדרטית. החלטנו להקים ינשופיה באפס תקציב. הוצאנו את שולחנות התלמיד מהכיתה. בקשנו בפייסבוק תרומות של ריהוט יד שניה, הובלנו את הריהוט, צבענו ופתחנו את שנת הלימודים עם ינשופיה מפוארת ( הכל בעייני המתבונן כמובן) בה הרגשנו בנח וששרתה את אופי החיים שלנו כינשופים.

כך פתחנו את ״מעפיה – המקום בו נאפים חלומות״

קרית חינוך דרור, היא קריה עצומה המונה למעלה מ- 2500 תלמידים.  בית הספר עתיר הישגים ופרסים חינוכיים, ששואל  תמיד שאלות ומציב לעצמו אתגרים. והשאלה כיצד מייצרים שינוי פדגוגי במוסד כה גדול? הבנו שאם אנחנו מעוניינים לחולל שינוי מתמשך תוך יצירת סדירויות שיהוו חלק מהד.נ.א." של בית הספר, עליינו להסתמך על כוחות פנימיים. כך, בין מאות קובניות ריחניות, פתחנו השנה את "המעפיה" של דרור – מרכז החדשנות והיזמות של בית הספר – המקום בו נאפים חלומות.

  לייף אדבינסון פותח את ספרו על מרכז – העתיד של "סקנדיה" נפתח בתיאור ריחן של עוגיות הקינמון הבוקע מתנור המטבח שבלב מרכז – העתיד. תהליך האפייה כרוך בדמיון, ביצירתיות, בבחירת רכיבים, בלישה, בעבודת כפיים, בניסוי וטעיה, בכישלונות והצלחות. התוצרים ארציים, מגוונים, מנחמים, ריחניים וטעימים. בדיוק את אותו תהליך אנחנו מבצעים ב"מעפיה" אבל עם חלומות ומעוף – כיאה לדרור.

עשרה מורים ובעלי תפקידים נותנים חלק משעותיהם במרכז. זהו צוות מקצועי המתמחה בפדגוגיה עדכנית, ליווי תהליכי יזמות, מידענות, ואוריינות טכנולוגית. מורים תלמידים וחברי קהילה מוזמנים להגיע למעפיה, ללוש רעיונות ויוזמות ולהגשים את חלומותיהם. במעפיה ארבעה מסלולי פעילות: מאיץ (אקסלרטור), מסע למידה (אינקובטור), מעבדה (התנסויות קצרות טווח) והאקאתון. היתרון של מרכז חדשנות ויזמות הפועל בתוך בית ספר הוא עצום, שכן בית הספר מהווה שדה מחקר זמין ונגיש ותוצרי הפיתוח מוטמעים בבית הספר.

היו אלו שלוש יוזמות להן הייתי שותף בשנים האחרונות עם חבריי, ושחיזקו את אמונתי ביכולתנו להצמיח שינויים (bottom-up). שלוש יוזמות שהוציאו אותי משגרת ההוראה, החדירו בי אמונה שהכל אפשרי במקום שיש נחישות ודבקות במטרה. שכל שינוי תתחיל בנקודה של חוסר שביעות רצון, בשאלות,חיפוש פתרונות ודחף לעשות מעשה ולא להרים ידיים נוכח קשיים שבדרך.

הצעה דחופה לאנשי חינוך שמרגישים ש״אי אפשר ככה יותר״

למורים שגם הם חשים חוסר נוחות, לאלו המרגישים ש"אי אפשר ככה יותר" ושצריך לבצע שינוי, לאלו שבא להם לעשות דברים אחרת אני יכול להציע: לכו על זה, על תהססו. יש לכם רעיון טוב שנראה לכם מתאים? אתם מאמינים בו? פשוט בצעו אותו. חפשו סביבכם שותפים שנדלקים על הרעיון ומוכנים לצאת להרפתקה. אל תחכו לכסף, אל תחכו לאישורים בירוקרטיים. אל תפחדו. מה כבר יכול להיות? מקסימום אם התנסות לא הצליחה, הכישלון רק יעזור לכם להיות טובים יותר בפעם הבאה. מורים שעושים נזק בבית הספר לא מעיפים מהמערכת, מכירים מורה שהעיפו אותו כי ניסה לעשות טוב?

ואם בתעופה עסקינן…תעיפו את שולחנות התלמיד מהכיתה. שינוי קטן שהתמורה שלו מידית והרווח שלו עצום. מורה סיפר לי שחשש לעשות זאת, אז ליתר בטחון הוא העיף חצי מהשולחנות.. גם טוב. פתאום חלל הכיתה מקבל משמעות אחרת. שהתלמידים יביאו כורסאות, שטיחים, כריות. אפשר להסתובב, לגשת, לשבת אחרת, ללמוד בקבוצות, לתפוס פינה והכי חשוב זה מכריח אותנו כמורים להתנהל אחרת בשיעור. פתאום אלטרנטיבות להוראה פרונטלית נראות פשוטות לביצוע.

ולמנהלים שביננו, מצאו את הכוחות הפנימיים בבית הספר והסתמכו עליהם. יש פעמים שגורמים מתערבים שנכנסים לבית הספר מצליחים לחולל שינוי אבל פעמים רבות כשהם עוזבים השינוי עוזב איתם. הדרך להבטיח שינוי מתמשך אוטנטי ורלוונטי, הוא מתן אוטונומיה אמיתית למורים, לאפשר להם לצמוח ולהסתמך על כוחם כמובילי השינוי בבית הספר.