שיר על חינוך דמוקרטי | שיח'ה חליווה
טוב. זה לא שיר נורמטיבי, או שיר בכלל.
אבל זה לא באמת העניין.
מעולם לא התעניינתי בשאלת הסוגה הספרותית.
אני תוצר של חינוך דמוקרטי אילם.
בכפר בדואי חשוך (זו אינה מטאפורה. חשמל לא זרם בבתינו)
לא היו בתי-ספר, ועוד פחות מזה דמוקרטיים.
סבתי קטנת הקומה, זכרונה לברכה, רועת העיזים בהירת העור,
למדה בכוחות עצמה ועל אפו וחמתו של סבי,
מתוך התבוננות פילוסופית עמוקה,
איך עיזים שחורות שורדות בחברת בני אנוש.
היא לימדה אותי ואת דודתי שלעיזים יש גאווה.
היא כיבדה עיזים שחורות ולבנות בה במידה (היו לה שתיים).
זו היתה תרבות דמוקרטית מאוד,
וסבתי לא ידעה לקרוא לה בשמה.
אבי, זכרונו לברכה, למד לנגן בעוד על בשרו, מתוך ראשו,
וזו אינה מטאפורה.
אביו, שחשב שנגינה היא פגיעה בגבריותו של בדואי ממוצע,
שבר את העוד על ראשו של אבי.
אבי אסף את השברים, שלו ושל העוד,
והמשיך לנגן בחלומותיו.
עד יום מותו התגאה בעובדה שעוּד בראש
הוא מתת אל לכל נגן צעיר.
הוא למד לדבר רוסית ממתן שתן שבועי
לאחות רוסייה יפהפייה.
שנים חשדתי שאשפוזיו התכופים היו תירוץ להשלמת חומר.
אמי, שתיבדל לחיים שקטים וארוכים,
למדה מתוך חוויה והתנסות
איך להפוך קשישים בלי לשבור את עצמותיהם
ואיך להתאים להם תרופות.
כשהרופא בבית-האבות בקיבוץ יגור שאל איפה למדה סיעוד,
שתקה.
תמיד החזיקה את המרשמים הפוך,
למרות שידעה שחתימת הרופא מתנוססת בתחתית הדף.
כששאלתי מדוע, ענתה:
כדי להוכיח לרופא שהוא חמור.
חשיבה ביקורתית מאוד.
קראתי באוזניה את סילביה פלאת ושירה ערבית ארוטית,
והיא היתה משתיקה את התרנגולות:
בתי לומדת לבחינה בגיאוגרפיה של הגוף.
סבי, שהיה עצלן ורשע,
המציא בכל בוקר שאלות מורכבות
ושלח את סבתי לעזאזל לחפש תשובות פשוטות.
כששבה היה מקלל אותה:
הרי שאלה פתוחה היא מניע קיומי.
והוא האריך ימים.
אני ועיני הגדולות התעקשנו על בית-ספר יוקרתי
שסתם את פי וקשר את עיני
ושבנו לכפר לפני רדת החשיכה
לחפש את האור
להתבונן בבוץ ובשמיים
לאכול עשבים.
לא למדתי דֶבּקה
וגם לא איך להבחין בין חוביזה ראויה למאכל לכזו שאינה.
למדתי רק דבר אחד:
איך עיזים שחורות שורדות
בחברה שדוגלת בחינוך דמוקרטי אילם.
שייח'ה חליוה היא מורה ומחנכת לשעבר, מנחה ומנהלת שותפה בתכנית החלוץ החינוכי, המכון הדמוקרטי חינוך וחברה, מרצה להוראת השפה הערבית והעצמה נשית. סופרת.
