בעיצוב ובפיתוח מוצר הגישה והאתגר המרכזי שמדובר בדרך כלל הוא המעבר מהמקרה הפרטי, האישי, למוצר שמתאים לרבי, בר שכפול: כשמדובר על המעבר מהמקרה האישי לרבים, מצופה לעצב ולפתח את המוצר באופן שמאפשר שכפול בהלימה מלאה, עד כמה שניתן, למוצר שפותח במינימום שינויים. התפיסה גורסת שבאופן כזה ניתן לצמצם עלות של התאמה והשמה של המוצר, והשימושיות שלו עולה. לשם כך בזיקוק של ליבת המוצר מחפשים לאתר את אותם רכיבים שמאפשרים שימוש על-ידי מרבית המשתמשים, ללא צורך בהתאמה נוספת, או במינימום התאמה.
נתאר לעצמנו מצב הפוך, שבו עיצוב ופיתוח המוצר והגדרת ליבת המוצר נועדו מלכתחילה כמקרה פרטי, או כמעט כזה, עבור כל אחד ואחד. לפני שנרחיב, נבהיר, כי לא מדובר במהפך שכל אחד יכול לייצר עבור עצמו מוצר אחד, כפי שלעתים קרובות קורה ב"מייקרים" או בשימוש ביתי לצרכים אישיים בשימוש, למשל, במדפסות תלת-מימד. במצב זה, מלכתחילה, השימוש נועד לצורך אישי, ייעודי. נמחיש את המעבר באמצעות פיתוחים שנועדו לאפשר נגישות גבוהה לבעלי מוגבלויות.
לפני כמאה שנים, מרסל ברויר, יצרן ריהוט ממתכת מעוגלת (צינורות וכד'), סייע בפיתוח מחודש של כיסא הגלגלים. כיסא הגלגלים ממתכת, כפי שנותר בשימוש באופן כזה או אחר עד היום, החליף את כיסאות הגלגלים מעץ שהיו בשימוש. אלה פותחו ועוצבו ממתן מענה לפצועי מלחמה, שקיבלו סיוע באמצעות לוחות עץ שהיו מצמידים לקיבוע האזור הפגוע, רגל, מפרק וכד׳. הפועל היוצא הוא ייצור המוני של כיסא גלגלים שמתאים לרבים. אותו כיסא מתאים לרבים.
דוגמה שמקרבת אותנו במעבר לעיצוב מוצר ייחודי וייעודי לכל אחד, תוך חשיבה על רבים, הנה פיתוח של נעל ספורט של נייקי, שפותחה כמענה לאפשר לבעלי מוגבלויות ברכיסת שרוכים. לפני כמה שנים, בחור צעיר בעל מוגבלות כתב לנייקי מכתב שבו הסביר שהוא מעוניין בנעל ספורט איכותית ו"מדוגמת" כמו שצעירים רבים רוצים – ושמתאים למוגבלות שלו – אי-יכולת להכניס את רגלו לנעל מלמעלה, ולשרוך את השרוכים.
בתגובה, חברת נייקי פיתחה סדרת נעלים Fly Ease. אלה נעליים שיותר בדומה לנעלי בית פתוחות מאחור, המאפשרות הכנסת כף הרגל מאחור, וסגירה באמצעות רצועת "סקוץ" במקום שרוך.
עכשיו, נאמר אנשים בעיקר מבוגרים, אבל בעצם כל אחד שמטייל, שהולך, או שמוגבל ביכולת הליכה, מסתייע או יכול להיעזר במקל. מקל הליכה. פשוט. ואז, מייצרים מקל הליכה, סוג אחד שמתאים לכולם. לא. עושים שינוי בחשיבה: מייצרים מקלות הליכה, רבים, שמתאימים להרבה מאד אנשים, שונים עם צורך דומה – ללכת – אבל שונה – אישי, להרבה מאד מצבים אישיים.
עכשיו, לחינוך. בשנות ה-90 של המאה העשרים, גובשה תפיסת פיתוח של סביבות למידה, שנבעה מעולם החינוך המיוחד – UDL – Universal Design Learning, במרכזה, התפיסה אומרת שאם נדע לאפשר לתלמיד בחינוך המיוחד שימוש בכל אופני המדיה שעובדים על החושים (סאונד, ויזואלי וכד'). עם התפתחות החשיבה הפדגוגית בשילוב עם ההתקדמות הרבה בטכנולוגיות המחשוב, תקשוב, מולטימדיה וכד', המעבר מתפיסה כמענה לתלמידים בחינוך המיוחד לכלל התלמידים הפך לנפוץ ומקובל. כל תלמיד, והסביבה המתאימה לו, במסגרת התפיסה של UDL.
פשוט. לא כל כך. אבל זה הכיוון. במוקד תפיסת הפיתוח והיישום המערכתי באגף מו"פ מודגש המאמץ לאפיין מוצר וליבת מוצר ייחודיים וייעודיים, זאת תוך ידיעה שכל מוצר חינוך עובר סוג של "התמרה", התאמה במרחב החינוך שכמעט תמיד יהיה בעל מאפיין ייחודי כזה או אחר – מורים, תלמידים, סביבה גיאוגרפית, צורכי למידה וכד'.
מטרת המאמר איננה לתאר את המענה, או המענים, המתודולוגיים והכלים שמתגבשים כמענה לאתגר זה. המאמר נועד להציף את האתגר ולדייק את הסוגיה המהותית עמה אנחנו מתמודדים. אם בעבר, ההתמודדות עם הסוגיה הייתה איך לדייק וליצור את המוצר האחד והיחיד שמתאים לכולם, כיום אנו מודעים לאתגר ומגבשים תפיסה ודרכי פעולה לפיתוח של מוצרי חינוך שמאפשרים מענה גמיש, אלסטי, בהתאמה למצבים פרטניים תוך שמירת מהות המוצר באופן מיטבי, תוך שמירת הייעוד ואופן המוצר. המשמעות היא, בין השאר, שאיננו מבקשים מהסביבה להתאים את עצמה למוצר, אלא להכיר בשונות הרבה, ולהפכה לחלק מהמענה של המוצר.
פשוט? לא כל כך. אבל זה הכיוון בחינוך – אנחנו עוסקים ב"מקרים פרטיים", אישיים, אך בהיותם ייעודיים הם גם מענה שמתאים לרבים.
(תודה רבה לרחל יעקובסון שהפנתה אותי למאמר בנושא זה בתחום העזרים המיוחדים: https://www.nytimes.com/2018/01/24/arts/design/cooper-hewitt-access-ability.html)
למידע על UDL – https://www.udlcenter.org/aboutudl/whatisudl
